שרונה יוצאת מהארון - בלוג לא קונבנציונאלי

ברשומתי הקודמת סיפרתי לכם על תלאותיי בחנות החדשה זה: על והבטחתי לספר על המשך חוויותיי בקניון פשן מוללללל. ובכן, לאחר הביקור בחנות הזו זחלתי, כולי יוגמה וחרלש, במעלה המדרגות הנעות אל סניף COSהראשון בישראל לחפש קורטוב של נחמה.

COS היא חנות רגילה (כלומר כזו שמוכרת לנשים, גברים וילדים רזים) והיא אחת מהחנויות האהובות עליי בלונדון. מדובר במותג הפרימיום של רשת H&M, המתאפיין בבגדים מפוסלים, נקיים ואיכותיים. מאחר וטרנד האוברזייס, יתברך שמו, עדין איתנו ניתן למצוא שם מגוון מה של בגדים שמתאימים אפילו לשמנות כמוני, במידה 48-50 וגובה 1.71. שמנמנות רזות ממני ימצאו שם מגוון רחב אף יותר. בכל מקרה, למרות שזו רשת שמיועדת לאנשים רזים מצאתי שם יותר בגדים שמצאו חן בעיני מבמעלה חרלששבקומה הראשונה, וזה כבר אומר הרבה.

אני לובשת

שמלה במידה L מתוך L שעולה 355₪

כשראיתי אותה על הקולב ולקחתיה לתא המדידה הייתי בטוחה שמדובר בחולצה מהסוג הקצר מקדימה וארוך מאחורה, כך שרבה היתה הפתעתי כשגיליתי שמדובר למעשה בשמלונת. הבד נעים אך עבה יחסית (ראו הערתי לקראת סיום הרשומה) וגמיש. חבל רק שהצווארון שלה לא פתוח יותר, כי אני מרגישה חנוקה משהו בצווארונים סגורים. בכל מקרה, היא מגיעה גם באדום יפה ובתכלת כמעט מחוק.

אני לובשת

שמלה במידה L מתוך L שעולה 455₪

ברור לי שזה ענין של טעם, אבל בעיני השמלה הזו פשוט מהממת. טוב, אולי לא מהממת אבל ממש מגניבה. היא אסימטרית, מכווצת בנעימות, יש לה אחלה כיסים, האורך שלה אידיאלי ללבוש ככה או מעל מכנסיים והיא נעימה מאד. אם מישהי משתינו נראית לא מי יודע מה, זו אני ולא היא.

אני לובשת

עליונית במידה L מתוך L שעולה 555₪

מכנסים במידה L מתוך L שעולים 295₪

רב המכנסים והחצאיות המחוייטים לא יעלו על שמנדובה שכמוני, אבל יש ב-COS גם כאלה מבדים גמישים יחסית שמתאימים לי בהחלט. המכנסים האלה יושבים על התפר האלגנטי שבין טרנינג למכנסיים מחוייטים לעבודה. יש להם כפתורים לא מזיקים בקרסול וכיסים וגומי במותניים. העליונית בצבע קרם היא פינוק רציני, אבל עניינה חורף ואנחנו עניינו קיץ.

פרט לבגדים, COS חזקים באביזרי אופנה. יש להם תיקים, תכשיטים ונעלים יפים במחירים סבירים ביותר (לרב). בצילום הבא אני מודדת כמה זוגות נעלים שעולים בסביבות ה-450₪ (כולן מעור). הנעלים שמדדתי נוחות מאד וקל לראות שיהויתיק, תיקי החביב, חיבב אותן גם (הוא קיבל יחס מאד מפנק מהמוכרות, אגב).

מדובר בחנות עם בגדים יפים מאד ולא טרנדיים (יענו, על-זמניים) שמיועדת לרזים שבחבורה אך יכולה לשמש גם את השמנים שבה (בפרט עם תרחיבו את טווח החיפוש שלכן למחלקת הגברים, שם יש בגדים רבים שיכולים לשמש גם אתכן מבלי לבאס את הנשמה על עצם התיוג). הבעיה המרכזית בה נתקלתי בשני ביקוריי בסניף היא שהבגדים שלהם מתאימים לרחוב הלונדוני ולא לזה הישראלי. הבדים עבים מדי, השרוולים ארוכים מדי והמעילים נוכחים מדי. התקשיתי ממש למצוא טישרט קצר שרוולים למדוד ובזמן שבחוץ להטה תל אביב בשלושים ומשהו מעלות, הקולבים היו עמוסים בבגדים ארוכי שרוולים, מיזעים וסריגים. עם זאת, יתכן ששונאות המזגנים יעריכו דוקא את התכונה הזו.

בעיה נוספת היא שהמוכרים לא לובשים מדים ולכן הדרך היחידה לאתר אותם היא לשאול כל מי שנושא יותר מקולב אחד אם הוא עובד במקום, וזה מביך קמעה לכל המעורבים. לו לפחות היו עונדים תגית שם, זה היה קל יותר. אני לא מצליחה להזכר אם בלונדון זה גם כך או לא.

שורה תחתונה -אם יש לכן סבלנות לחטט בין מבחר המידות הקטנות בחיפוש אחר אוצרות, אם אם אתן שמנמנות לייט (שלא לדבר על רזות) או מחפשות אביזרי אופנה יפים ואלגנטיים, זה המקום בשבילכן (ו בשבילכם).

העוקבים אחרי דף הפייסבוק של השבלוגבשבועות האחרונים שמו לב בודאי שאיני כתמול שלשום. אני פתוחה יותר, חמה יותר, מכילה יותר. אני מאוהבת. ימיי עוברים עליי בכמיהה וחלומות בהקיץ ואני מלאה ערגה. שכן, לפני כארבעה חודשים התפרצה לחיי הנוכחות המתוקה, היפה והעוצמתית של פגת היפופוטם ננסי בשם פיונה, ומאז איני כשהייתי.

פיונה, הפג של היפופוטם ננסי, נולדה בגן החיות בסינסינטי 6 שבועות טרם זמנה ונלקחה מיד לטיפול נמרץ היפופוטמים. היא טופלה בחמצן, הזנה תוך ורידית ועוד טיפולים קשים ומפחידים במשך ימים ארוכים בהם נדמה היה שלא תשרוד. אבל לא היפופוטמית ננסית כפיונה תכנע! אל מול עיני העולם (העגולה הפכה ללהיט אינטרנט ויראלי עוד לפני שנעמדה על רגליה בפעם הראשונה) התחזקה פיונה והתפתחה ותפחה. היא החלה לאכול מבקבוק, למדה לשחק בבריכה של הקטנים, עברה בהדרגה לבריכה של הגדולים (היפופוטמים לא שוחים במים, אלא הולכים על הקרקעית תוך עצירת הנשימה), החלה במפגשים זהירים עם הוריה וכל זאת בליווי יומם וליל של צוות מטפלים מקצועיים ומסורים, שככל הנראה אוהבים אותה אפילו יותר ממני.

גן החיות פרסם סרטון לרגל הגיעה לגיל ארבעה חודשים, והוא מסכם את כל התלאות שעברה החבובה שבמים מאז לידתה.

וכעת לשירות ציבור הקוראים, רשימת דברים בהם פיונה מצטיינת:

נפנוף אוזניים

חיבוקים

עליה במשקל

פיונה במהלך השקילה היומית

שינה

התחזות לחתול

כאן תמצאו סרטוניםמרוממי רוח של הדובדבן שבקצפת שהיא פיונה.

ובאשר לי, שאני במזרח וליבי בצפון מערב? לא נותר לי אלא להכסף לדמות אהובתי, לחשוב עליה מחשבות עגולות ולשלוח אליה שלל אנרגיות חיוביות של בריאות ושמנמונת. עם זאת, כנשיאת מועדון המעריצים המקומי, לא יכולתי להמנע מלהניח טלפיים שמנמנים על הטישרט הרשמי של הנאווה בבהמות וללבוש אותו בגאווה רבה (למרות שבינינו הוא קצת קטן עליי).

אני לובשת

חולצת Team Fionaרשמית

מכנסים מאסוס (חצי חליפה למעשה)

סניקרז של ריפליי

מענין אם פיונה תגדל ותלבש חולצה שלי.. אחח האמת שלא אכפת לי גם אם לא. ככה זה כשאוהבים אהבה ללא תנאים. לא משנה אם את יושבת מול המחשב בבית ואהובתך משתכשכת במים בקצה השני של העולם, לבבותינו קרובים ושתינו חושבות על הארוחה הבאה שלנו ואיך נחרופ בכיף אחריה ושתינו מתגעגעות לאמא ורוצות שיהיה לנו טוב.

אני מקווה שגם לכם יהיה טוב, קוראות וקוראים יקרים, ואעזוב אתכם עם השיר הזה שאהבתי מאד כילדונת. ביום שלישי נפתח אירוע המידות ההוגנות העונתישל גאלה רחמילביץ' וכוונתי לפרסם (כנהוג) סקירה נרחבת של האירוע כולל המלצות אז נפנפו באוזנים לכיוון השבלוג בסביבות ערב שלישי!

שלום קוראים יקרים! התשאלו מה אני עושה עכשיו מול המחשב במקום לנחור מעדנות במיטתי + כרים + שמיך? ובכן, חזרתי לא מזמן מאירוע המידות ההוגנות העונתי של גאלה רחמילביץ'ואני חשה מחויבת לא ללכת לנחור טרם אסקר אותו פה עבורכם כנהוג בשבלוגי.

ככלל, אפתח ואומר שחזרתי מבואסת. מכלל המעצבים שהשתתפו באירוע, יש שתיים שאני מתה על הבגדים שלהן (מוטיף וטולה) ושתים שמעולות בעיני אבל פחות מתאימות לטעם שלי בבגדים (טליה ונומה). פרט לכך, היצע המעצבים נע על הספקטרום הבינוני. הגזרות פשטניות, התפירה לא איכותית, הבדים לא מתאימים למידות גדולות, העיצוב לא מתאים לישראל, הבגדים ילדותיים מדי או מבוגרים מדי. ידוע לי שהטעם שלי לא מי יודע מה סטנדרטי, ועדין אני רואה עצמי ראויה לשפוט בקטגוריה הזו. לדבר הזה אין כל קשר לגאלה או לארגון האירוע. זה פשוט ככה, וזה עצוב בעיני.

יחד עם זאת, אספתי עבורכם, כהרגלי, כמה מהבגדים שאהבתי אצל המעצבים השונים. לפני התמונות, אזכיר שאני לובשת מידה 48-50 וגובהי 1.71 ביום לח. ואגב ימים לחים, חום אימים שם, יש מעט תאי מדידה והתאורה איומה ונוראה אז הגיעו עם בקבוקי מים קרירים כמו גם צמודונים וחזיה שניתן להראות איתה ברבים, כדי למדוד בגדים בקלות מחוץ לתאים בשעת הצורך.

מוטיף

אני כותבת על הדסראשונה, כי עד שהגעתי אליה הייתי עיפה ונמסה כל כך שלא צילמתי ומגיע לה פירגון, למרות שאין לי צילומים. הדס, כהרגלה, מעצבת את הטישרטים המחמיאים והמגניבים ביותר שניתן למצוא במידה שלי בארץ. העונה היא חזרה על הגזרה המנצחת שלה (טישרט עם שרוולים צרים, שמתרחב מצידי החזה) והוציאה אותה בהדפסי פסים טרנדיים בכחול כהה, תכלת יפה ואדום משגע (ואני לא סובלת אדום). קניתי שתים מהן, כך שתראו אותן פה עוד הרבה.

החולצות הנ"ל עולות 290₪ לפני הנחה וכל הבגדים של מוטיףנמכרים באירוע ב-20% הנחה על הפריט הראשון ו-30% על השני. בנוסף יש עודפים מעונות קודמות בהנחות ענק (שווה שווה שווה).

טולה

דניאל מטולהמעצבת בגדים קוליים לאללה, כאלה שלא הייתם מצפים מנשים שמנות ללבוש מאחר ואין בהם שום דבר מיוחד פרט לכך שהם פשוט מדויקים. המכנסים מכותנה משובחים ותמיד אני מקבלת עליהם מחמאות. השמלות מתאימות למגוון גילאים וניתנות לסגנון קל באמצעות אביזרים. הנה כמה בגדים שמדדתי.

כל הבגדים של טולה נמכרים באירוע ב-30% הנחה.

אני לובשת שמלה במידה 2 מתוך 3

שעולה 599₪ לפני הנחה

חשוב לציין שהתאורה והצילום עושים עוול עם השמלה היפה והנעימה הזו, שעשויה מבד רך ונעים בתוספת שכבת טול מפנקת. השמלה מגיעה גם בירוק בקבוק יפה ושחור ותראה נהדר גם מעל טישרט מפוספס או אחר.

אני לובשת שמלה במידה 2 מתוך 2

שעולה 499₪ לפני הנחה ומגיעה גם בורוד מחוק יפה

אני לובשת גופיה במידה 3 מתוך 4 שעולה 249₪ לפני הנחה

וג'ינס סקיני במידה 4 מתוך 4 שעולה 429₪ לפני הנחה

אני קניתי לי שני טישרטים מושלמים מכותנה וקיבלתי שמלה חתיכית רצח, שצולמה גרוע מאד ואראה לכם פה במועד אחר, אבל היא כוללת קומבניזון שחור ועליונית שקופה רחבה עם נקודות. הטישרטים נהדרים כי המחיר שלהם נהדר (169₪ לפני הנחה) והגזרה שלהם.. בכנות לא ציפיתי מטישרטים להיות כל כך מחמיאים אבל דניאל יודעת לגזור מעולה והם גם סקסיים וגם חתיכיים וגם קוליים וגם עשויים כותנה איכותית ואני ממליצה עליהם בחום.

Aye

שני פריטים קרצו לי בצילומים שעלו בימים האחרונים לדף האירוע בפייסבוק - המכנסים הקצרים האלה של Ayeוחזיה עם הדפס הלו קיטי (צ'ק!). לצערי, הם התגלו כקצרים מדי ורחבים מדי עבורי.

אני לובשת מכנסים במידה 4 מתוך 4 שעולים 200₪ באירוע ומגיעים בכחול כהה ואפור

וחולצת ג'ינס במידה 4 מתוך 4 שעולה באירוע 242₪

טליה

טלי (המעצבת והבעלים של טליה) ואני חברות טובות והיא תמיד הראשונה שאני מבקרת באירועים אלה. למרות שהטעם שלי השתנה בשנים האחרונות למונוכרומטי ואורבני יותר, וטלי מעצבת בגדים צבעוניים ועתירי הדפסים, איני יכולה שלא להוקיר את העובדה שהאישה מעצבת את הגזרות הכי מחמיאות ונוחות בעולם ומוכרת בגדים כמו לחמניות טריות לשמנות ורזות גם יחד. בנוסף, מדובר ביזמת אמיצה שמטרתה לשמח נשים ולשפר את חייהן ועל כך אני אוהבת אותה. בקיצור, שימו לב לשתי התלבושות הנ"ל!

אני לובשת חולצת "שועלים" במידה 4 מתוך 4 שעולה 269₪ לפני 20% הנחה

וג'ינס במידה 4 מתוך 4 שעולה באירוע 250₪ במקום 459₪

כתבתי "שועלים" ולא שועלים כי טלי טוענת שאלה שועלים בעוד אני טוענת שמדובר בישבנונים בחיק הטבע בתיבול היפופוטם. יהיו אשר יהיו היצורונים הנ"ל, מדובר בהדפס החמוד ביותר שראיתי הרבה מאד זמן. החולצה הזו מגיעה גם בהדפסי אננס, בננה ומגוון צבעים נוספים נטולי ישבנונים.

אני לובשת ג'ינס לבנים במידה 4 מתוך 4 שעולים 389₪ לפני הנחה של 20%

וטישרט שעולה 199₪ לפני הנחה של 20%

טלי יצרה לכבוד האירוע אוסף טישרטים עם הדפסים מגניבים להפליא, אני ממליצה בחום לברור את החביבים עליכם מבין ההיצע ולרכוש כאילו אין מחר.

בנוסף לקולקציה החדשה שעוצבה לרגל האירוע, נמכרים עודפים מעונות קודמות בהנחות ניכרות. חצאיות החיוכים המעולות של טלי עולות 200₪ במקום 300₪ כבימים רגילים וקולקצית הערב נמכרת ב-40% הנחה.

Rich Beach

אחרונה חביבה, היא מכרתי משכבר הימים מיטל אולנטוך, שפתחה מותג לבגדי חוף בשם Rich Beach. הבגדים צבעוניים למדי ואני חיבבתי את החצאית הזו, למרות שלא רכשתי אותה. אם הוויב השנות תשעימי בברלי הילס 90210 עושה לכם את זה, זו החצאית בשביל לברוח עם דילן לסופ"ש בבאחה, מקסיקו, במידות גדולות.

אני לובשת חולצה במידה אחת שעולה 299₪ לפני הנחה של 10%

וחצאית במידה L מתוך L שעולה באירוע 169₪

התיק גם הוא של המותג ועולה 229₪ לפני הנחה של 10%

ועכשיו, תודה אלוהים, אפשר סוף סוף להתרחץ וללכת לישון! האירוענמשך עד יום שישי ה-16 לחודש, במקום סגור במרינה בהרצליה (צמוד לשער C) בין השעות 15:00 ל-22:00.

אשמח לשמוע ולראות מה רכשתן!

חברים וחברות, חזרתי לשגרה וחלק משגרתי היא לנעול בגדים. אז קבלו מה לבשתיהשבוע חגיגי עם בגד.

תלבושת ליום שישי

חולצה מזארה

ג'ינס מאסוס (ישן)

סנדלים של דורית בר אור לגולף (ישנים)

אני אוהבת לחטט בזארה ולמצוא בגדים שמתאימים לי. נכון, החוויה עלולה להיות מבאסת, אך לרב יימצאו כמה פריטי אוברסייז שמתאימים גם לשמנה ענקית שכמוני, כמו החולצה הזו שכולה רחב וצר וקישורים ופרג או כלנית. אני חיבת לציין עם זאת, שאני כל כך כועסת על כך שלא מביאים לארץ את מידת ה-XXL של המותג שבפעם הבאה שיגידו לי בסניף זה או אחר ש"אין במחסן" אני עלולה להיעלם בענן עשן ולהשאיר שלולית שחורה גדולה באמצע החנות. עד שהם מייצרים סוף סוף מידות גדולות (עלאק, אלה מידות בינונית, 48 בערך) אתם לא טורחים להביא אותן או מביאים אחת מכל דגם?? בעיני, זה שיא העולב.

תלבושת לעבודה

חולצה מנקסט

מכנסים של Simply Be

נעלים משופרא

עגילים מ-COS

אוי החולצה הלבנה שהכי אהבתי, מותה היה צפוי והתרחש כחצי שעה לאחר שצילמתי את התמונה הזו. וזה לא שלא ראיתי את זה מתקרב ממרחק של קילומטרים. שתיתי כוס יין אדום ושניה לפני שהגשתי אותה אל פי חשבתי "אולי כדאי להחליף חולצה קודם?" ועד שעניתי לעצמי "ואללה" נשפך היין והלכה החולצה. אפשר לצאת מהדעת, בחיי.

תלבושת לחתולדת

שמלה של Onchiq

ג'ינס מנקסט (ישנים)

שובם של סנדלי דבאל"ג

חתולדת היא אירוע משמח שיש לחגוג בשירה וריקודים. לפיכך, לבשתי את שמלתה הנאה של לירון עם השרוולונים שאפשר לקפל או לא (בצילום הזה, לא) מעל ג'ינס קרועים (שהולכים ונקרעים יותר עם כל לבישה, לאחרונה) ועגילים שחורים בעלי נוכחות מ-COS. כשהגעתי לחתולדת ננזפתי קשות על מלבושי הסולידי והנאה ועל כך שהגעתי עם תיק שחור נטול אישיות. אני לא יכולה להוסיף פרטים שכן עורך דיני מכין כעת תביעת דיבה בשם התיק, שמסתבר שיש לו ועוד איזה אישיות והיא ממש אבל ממש עצבנית.

תלבושת ליריד של גאלה

שמלה של מאיה בש

צמודונים מנקסט

הנעלים הקדושות משופרא

טלי ואני מרביצות פוזה למצלמה

כשהולכים ליריד המידות ההוגנותשל גאלה צריך, כידוע, ללבוש בגדים שקל להסיר ומאפשרים למדוד בגדים אחרים במהירות גם ללא תא מדידה פנוי. לפיכך לבשתי צמודונים ושמלונת קלילה של מאיה בששיכולתי להסיר וללבוש במהירות. מן הסתם, כל מי שראה אותה שאל מאיפה היא כדי לרוץ ולקנות גם והאכזבה היתה גדולה כשאמרתי שהיא לא מהיריד. אני חושבת שזה הבגד החמישי שאני קונה פרי שיתוף הפעולה של מאיה והציירת זויה צ'רקסקי ובקצב הזה, אמשיך להוסיף פריטים חדשים לאוסף הזה גם כשהיה בת שבעים.

לסיום רשומה זו, חם מאד בחוץ ואני מפצירה בפניכם לרוקן את השמנים שלכם לעתים קרובות. תודה ושבוע טוב.

הבוקר קראתי את הרשומה הזו של רינתומאז הראש שלי לא מפסיק לעבוד.

ראשית, לא הכרתי את LP קודם לכן ובעקבות הרשומה, התאהבתי במוזיקה שלה. גם כי טרילוגיית השירים עליהם כתבה רינת באמת יפה וקצבית ומרגשת וחדרה לי ללב (טוב, Lost in you ו-Tightrope יפים וקצביים ומרגשים וחדרו לי ללב, על טעם ועל ריח וגו) וההופעות החיות שלה, וואו, היא נותנת את הנשמה היפה שלה. אבל גם כי רינת עשתה משהו שמדי פעם אני נוכחת לו וכל פעם מרגש אותי מחדש - היא לקחה יצירת אמנות שאין לי שום ענין קודם בה והכניסה אותי כמעט בכח לעולם הפנימי של היוצר ולבחירות האמנותיות שלו וחשפה בפניי את קורות חייו, וזה יצר קשר אינטימי כביכול עם האמן ואיפשר לי לראות את היצירה מנקודת המבט שלו (שלה במקרה הזה) כך שלא יכולתי שלא להקשר ולהתרגש ולשמוח בשמחתו (ה) ולהתאהב ביצירה וביוצר.

זה הביא אותי לחשוב על האובססיה המוזיקלית הנוכחית שלי, שמלווה אותי בחודש האחרון. חשבתי, אולי אם אני אכתוב רשומה בסגנון הזה חבריי יבינו סוף סוף למה אני כל כך מתלהבת ממנו וינסו אולי להאזין לו ויפסיקו להתייחס לאובססיה שלי אליו כאל גלעחטר תינוקי שבתקווה יעבור מהר. אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל לכתוב על זה, ממגוון סיבות שהתקבצו כולן לסיבת האם - אני לא רוצה.

ועכשיו, דוקא תוך כדי ניקוי האמבטיה, נפל לי האסימון סוף סוף - מילא שאני לא רוצה לכתוב על האהבה שלי ליצירה שלו, אבל אני הופכת את האהבה שלי ליצירה שלו לבדיחה מתמשכת מהיום בו התאהבתי בה. ובגלל שאני הפכתי אותה לבדיחה גם החברים שלי הפכו אותה לבדיחה, וזה הכאיב לי במידה שאין לתאר ולא היה לי מושג למה. ועכשיו הבנתי.

בגיל מוקדם מאד למדתי בדרך הקשה שכשאני אוהבת משהו כדאי מאד שאשמור את זה לעצמי אחרת מישהו כבר ידאג לפרק לי ולדבר שאני אוהבת את הצורה. התופעה הגורפת הזו בחיי (מהתעללות נפשית לפי הספר ועד אחיה החורגים המחורבנים, ציניות, עוקצנות וחוסר פירגון) הפכה אותי לפאסיבית-אגרסיבית. את ההתעללות הבריונית הראשונה שלי חוויתי בגן טרום חובה והמתעללת המשיכה ללוות אותי עד סוף התיכון (תודה רבה לפרויקט המחוננים בשלו "זכיתי" לבלות 14 שנים עם המפלצת הזאת). אחריה היו עוד כמה מתעללים בקנה מידה קטן והולך עד שאיפשהו לקראת שנתי הארבעים (יענו לפני שנה) הגעתי סוף סוף לנקודה שבה לאף אחד אין כח עליי. או לפחות ככה חשבתי עד שקירצפתי את האמבטיה.

לפני כחודש צץ בחיי ג'וני פלין. ראשית כשחקן בסדרה המעולה גאון בנשיונל ג'אוגרפיק ואחר כך, כשגיגלתי נואשות להבין מאיפה הפרצוף הזה מוכר לי, זיהיתי בהדרגה את כל המחזות והסרטים בהם נתקלתי בו בעבר וחשבתי כי טוב. במסגרת הגיגול גיליתי שהוא גם משורר, זמר ומלחין והחלטתי שאסור בשום פנים ואופן לשמוע שום שיר שלו כי זה בטח יהיה נורא ואיום ומביך רצח ואני לא אוכל להנות מגאון יותר. אבל מתישהו נשברתי ושמעתי אתRaising the Deadוהתאהבתי. לראשונה זה שנים נחשפתי ליוצר שכותב ישר אל הלב שלי, בשפה שהאמנתי שמתה מזמן, שמקורות השראתו הם שייקספיר ואליוט והטבע ואהבת האנושות. כמעט כל מה שהוא יוצר הוא חגיגה של אנושיות טהורה ועדינה וזה מרגש ומשמח אותי ברבדים שכבר שכחתי שיש לי. אם לפשט דברים, הוא חידש את האמון שלי במין האנושי ועל כך אני גומלת תמיד בהוקרת תודה עמוקה ואהבה.

אבל כשאני אוהבת משהו אני חייבת לגונן על האהבה אחרת מישהו כבר ידאג לרסק אותה ואותי. אז הפכתי את זה לבדיחה. דיברתי על כמה הוא חתיך וכמה הוא בריטי ועל כמה אני שונאת את אשתו שגנבה אותו ממני ובלי להבין מה אני עושה הרסתי במו ידיי את האפשרות שמישהו מחבריי יגלה את כתם האור המפזז הזה שאני גיליתי ויהנה ממנו כמוני. לקחתי את האפשרות לחלוק את האושר הזה עם חבריי והפכתי אותו לשלולית. ריסקתי את האהבה שלי במו ידיי לפני שמישהו אחר יספיק לעשות את זה ונשארתי, כרגיל, מבודדת בעולמי הפנימי ושבורת לב עם הידיעה עתיקת היומין, שאף אחד לא באמת מכיר אותי. המשכתי להחביא את העובדה שמתחת לכל השומן והציניות והבוטות האלה מסתתרת נפש שברירית ועדינה.

אז מסתבר שאני פחדנית גדולה בהרבה משחשבתי. אותם בריונים שעיצבו את חיי בצעירותי, ועדין מופיעים בחלומותיי, עודם מהווים את הקול השליט בתת המודע שלי. אבל האמת העצובה היא שהבריון היחיד שמבודד אותי כיום הוא אני. ואמת עצובה עוד יותר היא שאני יודעת שאני רחוקה מלהיות היחידה שחווה את הבדידות הזו. ואולי זו קרן האור היחידה כאן, בידיעה שגם כשאנחנו מרגישים הכי לבד בעולם אנחנו חלק מקהילה כבירה של אנשים שמרגישים בדיוק אבל בדיוק, כמונו. וזו, בעיני, המשמעות העמוקה ביותר של להיות אנושי.

שיר ערש שפלין כתב לבנו הבכור, גבריאל. אנחנו אף פעם לא באמת לבד.

לפני כשבועיים חזרתי מטיול שורשים ב(מה שפעם היה)פרוסיה.

במשך מרבית חיי לא הסכמתי לנסוע לגרמניה אבל בארבע השנים האחרונות הפכתי לחוקרת שורשי המשפחה שלנו ופיתחתי ענין רב בנושא. בעוד שהצד הבלרוסי (של אבי) תיעד עצמו במכתבים, עצי משפחה וסיפורים הצד הגרמני של אמי שמר על שתיקה רועמת ולא היא, אחיה או אני ידענו דבר על המשפחה שנשארה שם. במהלך שנות המחקר שלי, שהתחילו כשפיניתי את בית הוריי ומצאתי ניירת גרמנית שעסקה בירושת רכוש של אחת אלזה גלזר, עליה מעולם לא שמעתי, חשפתי עוד ועוד שמות וסיפורים של אנשים שכמעט והלכו לאיבוד בין דפי ההיסטוריה. משפחה שלמה שהושמדה ורכושה נבזז ונעלמה באבק. בעוד שעץ המשפחה מצידו של אבי מגיע 8 דורות מפורטים אחורה, העץ של אמי מגיע רק 5 דורות לאחור ויש בו יותר חורים מענפים. אני לקחתי על עצמי את המצווה לזכור ולהזכיר את כל מי שאבדו, ולהחזיר משהו מהם לחיים. כתוצאה מכך, עלה בי לראשונה הרצון לנסוע למקומות מהם המשפחה שלי חיה לפני השואה ולאחר שהתחלתי את העבודה החדשה שלי בספטמבר צצה הזדמנות לנסיעה, אותה אימצתי בשתי ידיים, והפור נפל - האברמוביצ'ים (או לפחות בני הדור הצעיר - אני, בן דודי ואשתו ובת הדודה שלי שחיה בברלין בשנים האחרונות) חוזרים פרוסיה!!

לפניכם יומן נסיעה קצר, המתאר את חוויותיי בתמצות. אם משהו מכל זה מענין אתכם ותרצו לשמוע עוד, הגיבו ואכתוב רשומות נוספות בעניין. והערה אחרונה לפני שאגש לעניין לשמו התכנסנו - יסלחו לי המדקדקים, אבל אני קוראת לפוזנן הפולנית בשמה הפרוסי, פוזן. המורשת הפרוסית שלנו מאד חשובה לי (ויעידו כל האומללים שקראו לי בטעות "פולניה" ומקבלים את הנאום הממש אבל ממש עצבני שמסביר שאני גרמניה פרוסית) ולמשפחתי ואנחנו רואים עצמנו גרמניים ולא פולנים, גם לפני שהתחילה הנהירה המשפחתית הגדולה לברלין במהלך מלחמת העולם הראשונה.

יום 1 - תל אביב, ישראל / פוזן, פולין

טסתי, נחתתי, הגעתי למלון בחצות, לא עצמתי עין כל הלילה מרב התרגשות.

יום 2 - פוזן, פולין

את היום המלא הראשון שלי בעיר פתחתי בטיול בעיר העתיקה, מרחק הליכה מהמלון הנחמד בו שהיתי. המקום יפהפה ואפרורי. כיכר הכיר הופצצה כמעט לחלוטין במהלך מלחמת העולם השניה ורב הבתים העתיקים שוחזרו בסגנון ימי הביניים בהם נבנו.

כיכר העיר העתיקה בפוזן

גשם גשם גשם ואפרורי

אחד המוסדות החשובים בפוזן, מסתבר, הוא מוזיאון הקרואסונים של מרטין הקדוש (קרואסון החוגג את נצחונו של מרטין הקדוש על מפלץ כזה או אחר במקום בו נוסדה ופוזן, וממולא בתערובת עשירה וטעימה של מרציפן מלאכת יד ופרג לבן). הגעתי לשם בזמן למופע התיישים והקרואסונים, שכולל הרצאה, הדגמה, טעימות וצפיה במופע התיישים המכניים המתגוששים בשעון בבנין העיריה העתיק בכל צהרים. הקרואסונים האלה מיוצרים לפי אותו מתכון מאמצע המאה ה-19 והמאפיה בה היינו הוקמה ב-1908. סבא שלי נולד בפוזן ב-1910 והתרגשתי מהמחשבה שיתכן ששנינו אכלנו את אותו המאפה הטעים. יתכן וזהו ערש ההוקרה למאפים טעימים של משפחתי!

מממממאפים

את הבצק חותכים פה באמצעות חרב מסורתית

בצהרים השתתפתי בטקס נפלא בליווי עוגב כבירים בכנסיה קתולית ברוקית קרובה למלון ואז הלכתי, דרך כיכרות וחורשות, לקניון שבו חיכתה לי חנות של Sephora, הראשונה בה ביקרתי מימיי. מה יפים הריסים בפוזן!

שיטוטים רגליים נוספים מאוחר יותר ובדיקה מקרוב של כל סוגי הכופתאות שיש לקהילה היהודית (הכמעט ולא קיימת) המקומית להציע, הלכתי לישון עיפה אך מרוצה וכולי ציפיה למחר.

קרפלעך, פירוגי ושאר ירקות (סתם, לא אכלתי שום ירקות)

יום 3 - פוזן, פולין / ברלין, גרמניה

זה היה אחד הימים המרגשים בטיול ובחיי בכלל. בתשע בבוקר פגשתי את לוקאש ביילסקי, בלש גנאולוגישפועל בפוזן וסייע לי לפני כשנתיים לאתר את תעודות הלידה של סבי ואימו בארכיון המקומי (פוזן ההיסטורית אינה חלק מפולין או גרמניה המודרניות ולכן הדרך היחידה להשיג מסמכים מהארכיון שלה הוא להגיע אליהם פיזית). לוקאש לקח אותי לסיור רגלי ארוך בין הבתים השונים בהם התגוררו בני משפחתי מאז סוף המאה ה-19 ועד שעברו לברלין ב-1914.

בבנין הזה התגוררו, בדירות שכנות, משפחות סבתי וסבי רבא. ככל הנראה עברו לגור פה יחד עם הזוג הצעיר מיד לאחר החתונה

ראינו את בנין הקהילה היהודית, שהוחזר לידיה אחרי נפילת הקומוניזם ואת המקום בו היה בית הכנסת הרפורמי, ממש ליד הרחוב בו גרה המשפחה שלי (לא אתפלא אם הלכו לשם). משם הלכנו לבנין בית הכנסת הגדול, אותו הפכו הנאצים לבריכת שחייה (לוקאש שחה שם כשהיה ילד). כיום הבנין הוחזר לקהילה היהודית שלא מצליחה להחליט מה לעשות בו ולכן הוא עומד נטוש. ניתן לראות בבירור את סימני קשת הכניסה המעוטרת מגני דוד שהנאצים עקרו מאחורי הכתובת "בריכת שחיה" שחקוקה מעל הדלת. קשה לי לתאר במילים כמה זעזע אותי המקום הזה, בפרט לנוכח התמונה שמוצבת במקום, המציגה את הכיפות והקשתות המעוטרות שהיו במקום לפני שהובער והופקע.

בנין בית הכנסת הנטוש עם הכתובת "בריכת שחיה"

בנין בית הכנסת לפני השואה

משם הלכנו לבית בו סבא שלי נולד ב-1910 וערכנו שיחת וידאו עם הדוד שלי, בנו, שראה בפעם הראשונה איפה נולד אבא והשמחה היתה גדולה.

כאן נולד סבא וולטר באוקטובר 1910. התמונה צולמה בצלמנייה ברחוב הסמוך

בהמשך נסענו לעיירה סמוכה, Schwersenz הפרוסית לשעבר, ממנה הגיעה משפחתה של סבתא רבא. הנאצים ועוזריהם הפולנים שיטחו את כל מוסדות הקהילה היהודית המקומית כולל את בית הקברות העתיק. כך שמצאתי עצמי אומרת קדיש על קרוביי באמצע חלקת דשא ביער קפוא שפעם היה בית קברות.

מתחת ליער הזה קבורים בני משפחתי ורבים אחרים בקברים לא מסומנים

רחוב ברובע היהודי לשעבר ב-Schwersenz

בחזרה בפוזן, עברנו בבית הקברות היהודי הענק. גם אותו שיטחו הנאצים ואז הגיעו הקומוניסטים והקימו עליו את מרכז התערוכות המקומי, שעדין פעיל. מכל שטח בית הקברות נותר אי דשא בגודל מטרים בודדים שהנאצים פספסו איכשהו. שם הניחו לאחרונה כחמש מצבות שבורות שנמצאו במקום אחרי שהקומוניסטים עזבו והקימו עוד כמה מצבות שחורות לזכר רבני הקהילה. המקום היה נעול ולכן אמרתי קדיש על בני משפחתי שקבורים במקום ליד השער.

רצועת דשא צרה ו-16 מצבות, זה מה שנשאר מבית הקברות היהודי של פוזן

משם הלכנו לראות את רחוב היהודים העתיק ואת הספריה הציבורית העתיקה וכדי לסיים בנימה חיובית, חזרנו לכיכר העיר העתיקה לראות את הבית בו נולד סבא רבא שלי ואת החנות שהיתה לאביו, בתים בודדים משם.

בבית הירקרק מאחורי נולד סבא רבא, הרמן אברמוביץ'

תשושים אך מרוצים התיישבנו לנוח בבית שוקולד ודיברנו על ההיסטוריה ועל ההווה בישראל ובפולין. לאחר מכן נפרדנו ואני חזרתי למלון להתארגן לשלח את עצמי לגרמניה ברכבות.

תחנת הרכבת בפוזן

הגעתי לברלין עייפה מאד בסיום נסיעה של שלוש שעות ותחנת הרכבת העצומה נראתה לי מאיימת אחרי יומיים במקום עתיק ורגוע. לבנדוד ואשתו לא היה סימן (הזמנו חדרים סמוכים במלון) ולכן החלטתי לסרב בנימוס לשתי הצעות לבלוי שקיבלתי מחברותיי המקומיות ולסיים את היום הכל כך טעון רגשית הזה בשניצל וכוס יין במסעדת המלון ושינה טובה, וכך עשיתי.

אין נחמה כנחמת ווינר שניצל ותפודונים מטוגנים בחמאה

הרשומה הזו מתארכת, והמסע רק התחיל, אז אפצל את הרשומה כדי להקל על הקריאה.

מוזר, כשהייתי בפוזן לא הזלתי דמעה אחת. גם מול עדויות מזעזעות להשמדה. גם כשאמרתי קדיש על קרוביי בשני בתי קברות משוטחים שונים. אפילו לא כשהייתי לבד במלון. עכשיו, כשאני יושבת לכתוב את כל זה, הדמעות הגיעו סוף סוף. אני אלך לבכות קצת ונפגש ברשומה הבאה שתתאר את המשך הרפתקאותיי בברלין.

היוש לכולם, תראו מה זה! מאז הודיעו לי בעבודה שאם לא אכתוב רשומה לבלוג הרשמי שלנו אבוא בוקר אחד ואמצא את הראש הכרות שלי מונח ליד מכונת הקפה בלובי, אני רק כותבת בבלוג האישי שלי. הגיוני? לא. סביר? לא. זה מה יש? אמת בסלע.

חשבתי שנכון יהיה להקל מעט על האווירה באמצעות רשומת מלבושים, טרם אעלה את חלק ב' של מסע השורשיםשלי. את רשומת המלבושים האחרונה שלי כאן העליתי לפני חמישה חודשיםבדיוק ווודאי תהיתם, האם הלכתי בלבוש חווה במהלך כל התקופה הזו? ובכן קוראים יקרים, לבשתי בגדים, אבל משעממים מאד ולא היה לי מצברוח הולם לפיבלוש ובאופן כללי. אבל תקופה של פריחה היא זו ולכן קבלו כמה מלבושים ודברים נחמדים שהנחתי על עצמי לאחרונה ועוד תלבושת אחת ישנה יותר אבל חביבה עליי במיוחד. על הדרך אתן גם כמה טיפים לקניות בברלין.

את התמונות המובאות כאן ואחרות תוכלו למצוא באינסטושבלוג.

תלבושת לחתונה של חברים

שמלה מ-Mod Cloth

נעלים מפריימרק

ניתן לראות, לפי השיער, שזו תמונה מלפני כשלושה חודשים, אבל מאד נהניתי ללבוש את השמלה הזו אז חשבתי לשתף. היא מהקולקציה של ניקולט מייסון ל-Mod Cloth מ-2014 ואני די בטוחה שזו הפעם השניה שאני לובשת אותה מאז קניתיה. בראש שלי היא קצרה ומשמינה מדי, אבל במציאות ככל הנראה היא לא זה ולא זה אז לא ברור למה יש לי דעה קדומה נגדה. בכל מקרה - ורודה יש? כיסים יש? נקודות במרקם קטיפה שכולם רוצים למשש יש? סבבה אגוזנים.

צילום נאה שלי מהחתונה

תלבושת לשבת תל אביבית

חולצה של מותק

מכנסים של גאפ

תיק של Lazy Oaf מסטורי (ישן)

נעלים של נייקי

משקפיים של המשקיפה מרזילי (ישנים)

אין כמו מכנסים קצרים אפורים וחולצת פסים. ואם מצרפים אליהם תיק שהוא גם ידיד, אז בכלל.

תלבושת לבילוי

שמלה מ-Asos Curve

סנדלי עקב של New Look

שלום, שמי שרונה ואני מכורה לטול. טול טול טול טול טול. טול, כן. לסנדלים יש עקב רחב בגובה 4 ס"מ ואימום נוח, כך שאני יכולה לנעול אותם ערב שלם בלי לייחל למותי או מותם של אחרים.

תלבושת לעבודה

שמלה של Two Tone

יהויתיק

נעלים של נייקי

כבר שנים שאני מחבבת את הבגדים של Two Tone ולא קונה אותם, כי מחירם שערורייתי ואינו מוצדק בעיני. אבל כשנתקלתי בפרטים מעונות קודמות בחצי מחיר ביריד האחרון של נתנאלה רכשתי שתי שמלות זהות - זו מכותנה בפסים לבנים ותכולים וזהה אפורה מבד מבריק ועבה יותר. השמלה הזו נעימה להפליא וצפויה לשמש אותי במגוון אופנים. אני מתכננת ללבוש אותה פתוחה מעל מכנסיים ומתחת לחולצה חורפית. הצבע של הנעלים האלה נקרא Plum Fog, יענו ערפל שזיפים. כמה נחמד!

תלבושת אחרת לעבודה

טוניקה של Magpie Goose (ישנה)

צמודונים של Next

נעלים של Converse

עגילים של And Other Stories

הקניות האופנתיות שלי בברלין הצטמצמו למעט חנויות, והן Monkiהטראשית והמלבבת (בשני הסניפים הברלינאים שלה קניתי בגדים צבעוניים וכיפיים להפליא במידות L ו-M ללא תווית המידות הגדולות המתישה), And Other Storiesהאלגנטית והמפונפנת קלות מבית H&M (את הבגדים היפים לא מדדתי, כי הם נראו קטנים ויקרים מדי, אבל האביזרים! האביזרים! מתכשיטים מטריפים במחיר מעולה דרך בשמים, לקים ואיפור נהדרים ועד הנעלים. אוחחח הנעלים! הנעלים! למות מכמה שהן יפות. ולמרות מחירן הגבוה יחסית, הן עדין זולות ביחס לישראל) והחנות של Converse.

מאז התיכון לא נעלתי נעלים של Converse ולמען האמת לא תכננתי לקנות שם כלום. אבל ברשימת הקניות שלי היו סניקרז גבוהות אפורות ונכנסנו להציץ אם יש שם כאלה. מיותר לציין, שהנעלים שקניתי לא אפורות ולא בדיוק סניקרז אבל סגרו לי פינה שחסרה לי כבר שנים - נעלים שחורות שאינן סניקרז לעבודה. כלומר, מן הסתם הן כן סניקרז, אבל הו הו הו הן באות בהפוכה! כלומר, מילולית בהפוכה - השרוכים והלשון נמצאים בעקב נעלי העור השחורות האלה, מה שהופך אותן לנעלי שרונה מושלמות (אני, כידוע, שונאת ללבוש או לנעול כמו שכולן לובשות או נועלות). הן נוחות מאד ומזמן לא הייתי מאוהבת כך בזוג נעלים. טוב, חוץ מבאלה שקניתי ב-And Other Stories, אותן ודאי תראו פה בקרוב. וגם במגפיים של נייקי שקניתי לא מזמן. אבל חוץ מאלה.. כן טוב שכחו מזה. אבל הן באמת נהדרות והפינה, רשמית, סגורה.

תלבושת נוספת לעבודה

חולצת סיבוב ההופעות האירופאי של ג'וני פלין

סריגון מ-Mod Cloth

מכנסים מ-Next

עגילים של And Other Stories

סגירת פינה של Converse

החולצה הזאת מעוטרת באמנות מהאלבום האחרון של ג'וני Sillion (מילה אנגלית מהמאה ה-17, שמשמעה "האדמה העשירה, העבה והמבריקה שחושפת המחרשה") וכשלבשתי אותה בבוקר דמיינתי שמישהו ייגש אליי בלובי המשרד ויגיד "יו, חשבתי שאני הישראלי היחיד שאוהב את ג'וני פלין, שימחת אותי כל כך!" ואז נתחתן ואז נזמין את ג'וני לשיר את In Your Pockets בדרך לחופה שלנו ואז יהיה סוף טוב ואני אוכל סוף סוף לפרוש לטירה, אבל כצפוי לא ניגש אליי איש כי אף אחד במזרח התיכון לא מכיר אותו חוץ ממני ולמה אני טורחת רק אלוהים יודע. העיקר שאנשים החמיאו לי על העגילים שבכלל לא רואים ברור בתמונה, מוגלגים ארורים. צר לי עליך, חולצת יהויפלין, נעמת לי עד מאד!

ומאחר ולעבודה אני לא רק לובשת אלא גם עונדת

חולצה של מותק

שרשרת מנומה

הבוס שלי: מה את עונדת?

אני: את הקרקפות של אויביי

חולצות פסים (של מותק, אם לדייק) הפכו למדים שלי בזמן האחרון. בברלין, בה קור כלבים בחוץ וחום אימים בפנים, לבשתי חולצות פסים קצרות ומעליהן את מעיל הכבירים שלי. כשראיתי את השרשרת המטורללת הזו בהנחה משמעותית במכירת החיסול של נומההיקרה, לא חשבתי פעמיים ומיד הנחתי עליה את טלפיי בידיעה שהיא תראה מצוין עם החולצות הנ"ל. למרבה הצער, נומה סגרה בשבוע שעבר את החנות היפה שלה ועברה למכירה מקוונתבלבד. אני מקווה שהיא תמשיך לייצר בגדים, כי היא ללא ספק אחת הטובות הבודדות בתחום המידות הנדיבות בארץ.

ואגב מידות נדיבות, האירוע התקופתי של גאלהיערך השבוע. אני מודה שאני הולכת אליו בלב כבד, כי רב המעצבות שהיו בסיבובים הקודמים שלו עזבו או סגרו את הבסטה והציפיות שלי נמוכות מאד. אבל טליה וטולה יהיו שם וזו כבר סיבה ללכת. בקיצור, אני אכתוב פה את רשומת ההמלצות המסורתית שלי בסביבות יום שלישי-רביעי. ובברכת שבוע טוב לכולם אסיים.

אתן זוכרות איך היינו שמנות בראשית שנות האלפיים, כשבשום חנות לא היו בגדים בשבילנו חוץ מבסניפי משמין לי, שמכרו אוהלים שחורים-אדומים במחירים שלא ברא השטן, ומי שלא רצתה לשלם את המחיר נאלצה לבחור בין בגדי גברים מהסופר לתחפושת ליצן אקרילית משוק בצלאל? ובכן, הימים האלה חוזרים להידפק על דלתותינו והם לא מביאים איתם תפוחי אדמה, אז תתכוננו.

ביקור בשבוע המידות הגדולות, שנפתח היום במתחם יד חרוצים בתל אביב, הותיר אותי מיואשת. לראייה, אין בי יותר הכוח לכנות אותו אירוע המידות ההוגנות,כפי שנהגתי בפעמים הקודמות. הרמזים המטרימים ניכרו כבר באירוע הקודםשנערך ביולי. כבר אז הצטמצם מספר המשתתפות, נוספו מוכרי שמעטס ויחס אביזרי האופנה למעצבים החל להתערער. באירוע הנוכחי, נאלצתי להתאמץ ממש כדי למצוא בגדים שרציתי במתחם הקטן העמוס במוכרי תכשיטים וקרמים לשיער ומנוקד בדוכני מעצבים בודדים, שמרביתם מציעים בגדים שלא הייתי לובשת ללוויה של עצמי.

לנשים בעלות טעם אופנתי כלשהו, אין מה לחפש באירוע פרט לדוכנים של טליה וטולה. טולה, כרגיל, מציעה לבנות מידות הביניים בגדים ששלי גרוסהיתה רוצה שילבשו (נקיים, פשוטים, מגניבים, בטוחים בעצמם) וטליהמציעה, כרגיל, בגדים סולידיים בגזרות מחמיאות. שתי המעצבות מציעות הנחות מצוינות על פריטים מהעונה הנוכחית והנחות גדולות עד מאד על פריטים מעונות קודמות. אבל גם הצדיקות האלה מייצרת בגדים רק עד מידה 50, אז מה יהא על השמנות במידות 52 ומעלה?

שאר הדוכנים מציעים אוהלים שחורים יקרים וכעורים מחד ובגדים קטנים מדי בשביל שמנות לייט כמוני (כולה מידה 48-50) מאידך. באחד הדוכנים, שלא אזכיר את שמו, מדדתי משום מה אוברול של אלמביקה שעלה כמעט 750₪ אחרי הנחה והיה קטן עליי בשתי מידות. בעודי בוהה במראה בהלם, התעקשה המוכרת שאני חייבת לקנות את הבגד כי הוא מתאים לי בול כאילו היינו באחרון הקניונים. הייתי מתווכחת איתה, אבל הייתי חייבת לפשוט אותו לפני שאפתח נמק במפשעה.

אין טעם להאריך עוד במילים. תעשיית המידות הגדולות המקומית קורסת. בלי לשים לב חזרנו עשור אחורה. אלה שפשוט רוצות בגדים ללבוש יאלצו לרכוש אותם במחירים שערורייתיים או להסתפק בזבל מיובא מסין. אלה שרוצות בגדים אופנתיים, מגניבים, אלגנטיים, יפים או מיוחדים חייבות להמשיך לתמוך במעטות שמציעות תמורה לכספנו, או שיאלצו לרכוש את כל המלתחה שלהן בחו"ל.

צילום אילוסטרציה

לפני סיום, חשוב לי להבהיר - אין לי טענות לגאלה רחמילביץ' עצמה. גאלה עמלה כבר שנים בתעשייה כפויית טובה, שטורפת אנשים לארוחות בוקר צהרים וערב, כדי להביא לישראליות השמנות מגוון בגדים ללבוש. היא מפיקה את האירועים האלה מכיסה הפרטי ובעשר אצבעותיה יחד עם חבורה קטנה ומהודקת שפועלת למען קהילת השמנות המקומית כנגד כל הסיכויים. המאמצים שלה להפוך את האירוע הנוכחי לנעים ומפנק ניכרים, הן בחזרה למתחם יד חרוצים הזכור לטובה מהעבר והן בשקית המתנות שניתנת בכניסה למגיעות לאירוע ובמיני המעסים והכורסאות הנוחות שמפוזרים במקום. אבל גאלה ניצבת מול כוחות שוק שמרסקים מעצבים חדשים שמעזים לחלום, סכסוכים בין אישיים שהיו מביישים כל גן ילדים רציני ולקוחות שאיבדו כבר את הסבלנות ואת הכוח (כמוני, למשל).

כל שנותר לי הוא להודות לאבי על ששכנע אותי, כשהייתי צעירה בת 21 שהתלבטה בין לימודי עיצוב אופנה בשנקר להמשך העבודה בתחום התוכנה, שעדיף שיהיה לי כסף לקנות בגדים יפים מלייצר אותם ולחיות במאבק כלכלי תמידי.

בקיצור, אם לצטט את משוררנו הלאומי, צאו והכינו תפוחי אדמה כי הקיץ גווע והמצב בטטה.

ראו מה זה, חבובות וחבובים, החורף עושה טובה השבוע ואפשר ללבוש שרוולים ארוכים! שככה יהיה לי דובדבן בקצפת, זו ההזדמנות לה חיכיתי ללבוש כמה בגדים חדשים. והנה הם לפניכם, כי אין סיכוי שאני יושבת לכתוב חלק ב' של מסע השורשים שליאחרי יום עבודה של יותר מעשר שעות פחחח.

תלבושת ליום שיער גרוע במיוחד

חולצה של טולה

סריג של טולה

ג'ינס של Next (ישן)

נעלים של נייקי

כובע של Monki מברלין

מאז התחלתי לחמצן את השיער התרגלתי כבר להתעורר עם מגוון תצורות על הראש, כאלה שמתי המעט שזכו לחזות בהם כינו כבר אלברט פרנקנשטיין וצילומים שלי על הבוקר עם שפם כבר מסתובבים באינטרנט זמן מה, אבל בבוקר הזה התעוררתי עם שואה של ממש על הראש. עדר כבשים גולש וגועש שלא נשמע לשום חומר כימי שהומצא בידי אדם או חיה. כך שנאלצתי לשלוף את הכובע היפה שקניתי בברלין שבועיים קודם. למזלי הרב, בדיוק באותו היום בחרה כל הנהלת החברה (על סניפיה ברחבי העולם) לחבוש כובעי גרב בצבעים שונים, כך שמצאנו עצמנו מנהלים שיחת ועידה בווידאו כשכל אחד ואחד מאתנו נראה כמו גמד גינה ששתה הרבה יותר מדי ערב קודם.

אני מתאימה לכובע, כראוי

את החולצה המפוספסת היפה קיבלתי מטולה, חביביי האופנתיים, לאחר שרוקנתי להם חצי דוכן ביריד המידות הגדולות שבוע שעבר (ראו למטה). היא דומה לאלה של מותק שראיתם כאן בעבר אבל שרווליה ארוכים יותר והיא גדולה יותר. אני מידה 48 בחולצות ולובשת את המידה היחידה שלהם, שתתאים גם לשמנות ממני. על הכיפאק!

תלבושת ליום שיער סביר

שמלה של טולה

אותו הסריג מטולה

גרבונים מאסוס (ישנים)

נעלים של Converse

סלח לי אבי, כי חטאתי בחטא האופנתי הגדול ביותר לפי אמא. הוכחה מצולמת זו מעידה לפניכם כי אני, שרונה ראובני, לבשתי שחור עם כחול למרות שכל ילדותי שמעתי מאמא שזה חטא אופנתי בל ייעבר. לולא היתה כבר בקבר, הייתי ללא ספק שמה את אמא בקבר. כלומר.. כן. בכל מקרה, השמלה החמודה היא הגרסה הארוכה של החולצה מלמעלה והסריג הוא אותו הסריג. הוא רך מאד ונעים להפליא וקניתי אותו באפור בהיר (בתמונות האלה) ובאפור כהה (מחכה ליום פקודה בארון). הנעלים הן ההפוכות המעולות מברלין משבוע שעבר.

תלבושת למסיבת הסיום של בית הספר למאיירים After School

שמלה של Monki מברלין

קומבניזון של טולה (ישן)

ג'ינס מנקסט

נעלים הפוכות כן

הי שרונה מה קנית בברלין? שמלות טול? טול?? את ודאי צוחקת, מה הסיכויים!!! בכל מקרה, בסיום הסדנה האחרונה של בית הספר המשובח למאיירים (עשיתי סדנת איור בהמשכים עם עינת צרפתי ביום שלישי ונהניתי מאד) ציירנו אני ואחרים גלויות שיימכרו ביריד צבע טרי הקרוב וכל הכנסותיהן קודש לנוער שוחר אמנות, אז אם אתם אוהבים נוער ואמנות ורוצים לקנות את הגלויה הסודית שציירתי עם ציור של פודינג אוכלת מאפה טעים על הספה בלילה, ככה בדיוק זה נראה:

תלבושת ליום נטול פגישות

מיזע של Monki מברלין

טישרט של Tres

שוב הג'ינס מנקסט

נעלים של D.A.T.E משופרא

המיזע הזה נראה לי מתאים במיוחד היום, אחרי שבאחת התגובות ב-Reddit על רשומה שכתבתי לבלוג החברההשבוע כינו אותי פמינאצית וחוץ מזה, היה קריר. תשמחו ודאי לשמוע, שבאתר של Monkiמכונה צבע החולצה סלט אצות, שזה כידוע ממש בריא. את הנעלים קניתי לפני כמה זמן ב-80₪ מגוחכים באאוטלט של שופרא והן, ככל הנראה, הנעלים האחרונות של D.A.T.E שיש במידתי בארץ וחבל שכך, כי לשני זוגות הנעלים הקדושות שלהם ששכלתי לא מזמן אחרי כשנתיים של נעילה רצופה אני עדין אני מתגעגעת. הטישרט שלא רואים פה, הוא זה הסופר מבוקש, שרואים כאן באינסטושבלוג. לא ברור מה סוד הקסם של החולצה הזאת, אבל כל מי שרואה אותה מתלהב ורוצה גם (קרה לי פעמיים בעבודה היום). את הג'ינס הזה אני לובשת ומכבסת ולובשת ומכבסת כל הזמן, כפי שודאי כבר שמתם לב. יבוא יום והחורים יגדלו ככה שלא אוכל ללבוש אותו יותר, אבל בינתים הקונסטרוקציה מחזיקה מעמד.

לפני שאני עוברת לפורמט המתועד בתמונה הבאה (יפה הפיג'מה החדשה שלי מפריימרק עם החתולים הא?) איידע את מי שלא שמו לב, שהעליתי לפייסוש אלבום עם בגדים ואביזרים מארוני, שנותרו מהמכירה המקוונת האחרונה שלי. אתם מוזמנים לשלוח לי הודעה אם יש שם משהו שאתם רוצים ואני אשלח אותו אליכם ללא שאלות נוספות (חוץ ממה הכתובת שלכם, אני מניחה).

לילה טוב לכולם

היום מלא חודש לחזרתי מטיול השורשים שלי. מדהים כמה זה מרגיש כאילו רק אתמול צעדתי ברחובות בהם צעדו אבותיי ובו זמנית, כמה זה מרגיש רחוק מרחק שנים רבות.

בחלק הקודם סיפרתילכם על מסעי לפוזן, פרוסיה, והפסקתי עם שילוחי ברכבות לגרמניה. הפעם אספר לכם על מסעותי בעקבות משפחתי בברלין, לשם עברו האברמוביצ'ים ב-1914 ושם סבי פגש את סבתא והשמחה היתה רבה (עד שהנאצים).

אז איפה היינו? אה כן. בחמישי אחרי הצהרים עליתי על הרכבת מפולין לגרמניה, בערב הגעתי לגרמניה, נפלה עליי הלאות, אכלתי שניצל והלכתי לישון נסערת משהו. בשישי בבוקר קמתי, אכלתי ארוחת בוקר במלון היפה עם הבנדוד ואשתו ואצתי רצתי לפגישת הנהלה בינלאומית שנגמרה מאוחר בלילה בבילוי משותף בעיר.

בשבת קמה משפחת אברמוביץ' והלכה לאכול ארוחת בוקר מהאגדות ולאחריה לכמה מוסדות היסטוריים מהמתבקשים בעיר - הרייכסטאג, האנדרטה לזכר הרומה והסינטי שנרצחו בשואה, שער ברנדנבורג והאנדרטה לזכר שואת היהודים. אני חייבת להודות ששנאתי את כל זה. ברייכסטאג המוח שלי השלים את הדגלים הנאצים שחסרו במקום, השער הרגיש לי מיליטריסטי נוראות ובאנדרטת השואה הלכתי ובכיתי כשמסביבי עשרות תיירים מצלמים סלפים ומשחקים מחבואים. אני יודעת שזו היתה כוונת המשורר, בין השאר, אבל לי זה גרם להרגיש שלהמונים סביבי אין מושג איפה הם נמצאים וחוסר הכבוד למתים שבר אותי. המקום היחיד מכל אלה שאהבתי הוא אנדרטת הרומה והסינטי, שמעוצבת נפלא בעיני (כתובות מרגשות המכוסות-אובדות במים ומקום קטן ושקט שהכניסה אליו מגודרת ומשולטת בבירור, כך שלא נכנסים אליו בלי לדעת איפה נמצאים).

אני: כל פעם שאני מול סמל שלטון גרמני אני מתחלחלתהבנדוד: טוב השער הזה לא בדיוק צמחוני

אחרי זה הלכנו לקפה איינשטיין שם ראיתי את המוות בעיינים. זה הלך בערך ככה -

מלצר: מה בשבילך אדוני?
הבנדוד: שטרודל!
מלצר: עם רוטב וניל אדוני?
בנדוד: לא תודה
מלצר:
בנדוד:
מלצר:
בנדוד:
אני (בעברית): אולי תבקש את הרוטב בצד?
אשתו של הבנדוד: אפשר להביא לו את הרוטב בצד?
מלצר: אפשר, אבל למה שתרצו דבר כזה?
אשתו של:
מלצר:
אני:
בנדוד: אבקש רוטב וניל עם השטרודל המון תודה
מלצר: טוב מאד אדוני

אחרי כל הטלטלות הרגשיות האלה, שלחנו את הבנדוד לענייניו והלכנו להתנחם בפריימרק. מי שיודע איך זה בפריימרק יודע ששם לא מתנחמים, שמה נלחמים. יצאנו מיוזעות ומותשות אך נשים כמונו לא נשברות בקלות - סחבנו את שקיותינו למסעדה סינית, שם חיכו לנו הבנדוד והבתדודה אחותו (שחיה בברלין בשנים האחרונות). אחרי שאכלנו יחד (כל הנסיעה הזאת היתה סעודה אחת גדולה עם הפסקות לנמנום, בחיי) הם הלכו לראות את הפילהרמונית מנגנת באך ואנחנו חזרנו למלון שם פגשנו את חברתי אלכס כדי לאכול איזה משהו קטן. בחוץ התבשלה סופה אבל בפנים היה נעים ושמח וכך הגיעה יום שבת לסיומו.

אני וידידי המאפה

ביום ראשון, שרונה קמה, פשטה את הפיג'מה ויצאה עם הבנדוד ואשתו לפגוש את הבתדודה לטיול בעיר. בצהרים נפרדנו ונסענו למוזיאון שבדרך אליו נרטבתי מלמעלה עד למטה ורציתי למות. עם זאת, בחרתי בחיים ובקקאו חם ושרדתי את התערוכה המעצבנת שאין מילים לתאר (אלף תמונות של ישו התינוק מימיי הבינים, כולן נראות אותו דבר ובכולן ישו נראה כמו הדבר הכי מפחידשעלול להתחבא בארון שלכם, ראו תמונה למטה). חזרנו למלון להתייבש ואז יצאנו שוב לפגוש את הבתדודה במסעדה וינאית מעולה שם אכלתי את כל הקנודעלים שהיו להם.

Baby Jesus can't even

אחרי המסעדה, הלכנו למקום בו עמד מפעל המתכת של סבא רבא שלי, אוסקר פרסר, אבא של סבתא לילי. הבנין המקורי נהרס בהפגזות על ברלין ובמקומו עומד בנין חדש, שבו מסעדה איטלקית ודירות מגורים. קשה לתאר את תחושת הגועל שאחזה בי שם (זה ניכר בצילום הבא).

ביום שני נסענו לבית הקברות היהודי Weißensee לבקר בקבר של סבא וסבתא רבא-רבא, אדולף (אברהם) וססיליה סימון (על משפחתה אמרתי קדיש ביער שהיה בית קברותב-Schwersenz. אני ממליצה בחום רב מאד (מאד) למי שנוסע למקום בתקווה לבקר קברי קרובים ליצור איתם קשר מראש, כדי שיאתרו את הקברים מבעוד מועד. הצוות שם לא אדיב, אם להיות עדינה. אני התכתבתי איתם שבועות קודם לכן ולכן הסכימו להכין עבורי מפה לקבר, אבל אשתו של הבנדוד לא תיאמה איתם את הביקור מראש והם ממש לא שמחו לעזור לה לנסות לאתר את הקבר של סבא רבא שלה (שבסוף התברר שקבור בכלל בבית הקברות היהודי העתיק השני של ברלין).

הכניסה ל-Weißensee

ההליכה אל וחזרה מן הקבר ארכה שעתיים, שכן אדולף החליט להיקבר בקצה קצהו הרחוק ביותר של בית הקברות הענק. המקום יפהפה, מאחר והוא נבלע כמעט בשלמותו ביער. הכל מלא אזוב ושרכים ועצים עומדים או נפולים וזה יפה עד מאד ויש שם אחוזות קברים יפהפיות (רבות מהן במצב רע). לשמחתנו, "הקברים שלנו" במצב מצוין. אמרתי קדיש על הקבר והרגשתי נעים מאד. לא הייתי מתנגדת להיקבר שם בעצמי כשיגיע הזמן.

היוש סבא רבא רבא וסבתא רבתא רבתא

לאחר הביקור בבית הקברות, החבר'ה נסעו לענייניהם ואני נסעתי לפגוש חברה לשופינג, כי בואו באמת. שורשים שורשים אבל הבחורה צריכה נעלים. את הערב ביליתי במנוחה בנעימים במלון, כי צריך לדעת גם מתי לנוח.

ביום שלישי חגגו הגרמנים 500 שנים לרפורמציה. הבנדוד ואשתו (זה נשמע כמו שם של ספר) נסעו לראות את הכנסייה, שבדלתה נעץ לותר את הנייר שהתחיל את המהפכה שגמרה את ימי הביניים ולשמוע מוזיקה ליטורגית, אבל לא יכולתי להצטרף כי בערב היה לי דייט עם גבר חלומותיי, אז יצאתי לטייל לבד בברלין והפעם, במקום בו קרוביי חיו ולא מתו.

נסעתי לאוניברסיטת המבולט, לשעבר אוניברסיטת וילהלם ברלין, שם סבא שלי למד משפטים עד שגורש בידי הנאצים ב-1933. הסתובבתי במסדרונות האוניברסיטה, שהיתה ריקה לחלוטין בגלל החג, ביקרתי את גלריית הנובליסטים המרהיבה שלה (בכיכוב אלברט איינשטיין ומקס פלנק) וניסיתי להרגיש מה שסבא ודאי הרגיש כשהלך באותם המסדרונות - מיקמתי את עצמי בחדרי מדרגות צרים וחשוכים, ישבתי והבטתי החוצה מחלון עתיק דרכו לא נראו שום סממנים מודרנים, רק עצים ופסלים ושמיים, וניסיתי להתחבר לחוויה של סבא במקום הזה.

האם סבא הביט מהחלון הזה לפני 68 שנים?

במרכז גלריית הנובליסטים אלברט איינשטיין ומקס פלנק, ומשם הם מתפרשים לשני צדדי הגלריה בעשרותיהם

אני יושבת על המדרגות באכסדרת הכניסה עם תעודת הסטודנט של סבא. האם הוא ישב פה וראה את איינשטיין חולף על פניו והתרגש?

לאחר זמן מה שם, הלכתי לכיכר בבל הסמוכה וראיתי את האנדרטה לשריפת הספרים. ממול לכיכר, מחוץ לשערי האוניברסיטה, היה שוק ספרים משומשים שמתנהל שם באופן קבוע ובו מקפידים למכור ספרים של סופרים שספריהם נשרפו בכיכר.

שוק הספרים מול כיכר בבל

משם הלכתי לאכול שניצל כבירים ואיזה זעכר טורט קטן וחזרתי למלון לנוח כמה שעות, בידיעה שאת הערב אבלה בעמידה. בערב אכלתי עם הבתדודה (הפעם האחרונה שלנו ביחד בנסיעה הזו) וחברות ומשם נסענו למועדון Bi Nuu להופעה של ג'וני פלין, שהיא הסיבה המקורית בגללה הזמנתי את כרטיסי הטיסה לברלין אי שם ביולי (מאוחר יותר הוארכה הנסיעה לצרכי העבודה החדשה שלי, נוספה הנסיעה לפולין, הצטרפו הבנדוד ואשתו והנסיעה הפכה לטיול שורשים). רשומת שורשים היא זו ולכן אין טעם להאריך בענייני ההופעה. אכתוב רק שהוא היה כל מה שחלמתי ועוד ושההופעה היתה אחת הטובות שראיתי בחיי. אחרי ההופעה ניגשתי אליו בחרדת קודש והוא היה מתוק להפליא, התרגש ממש לשמוע שטסתי מישראל במיוחד כדי לראות אותו ונתן לי חיבוק שאזכור עד יומי האחרון (שלמרבה הפלא, לא היה אותו היום, למרות שהלב שלי בקושי עמד בסיטואציה).

אני מוכנה להיאסף אל אבותי

את יום המחרת, הוא יום הנסיעה האחרון, ביליתי בקניות וכו' ולכן אין טעם לספר עליו כאן. אני מתכננת תשוויץ להמשך השבוע, כך שאם מענין אתכם אילו רכישות ביצעתי, הישארו מכווננים.

איך מסכמים הגשמת חלום? איני יודעת. הנסיעה הזו היתה, מתחילתה ועד סופה, כל מה שקיוויתי אך התקשיתי להאמין שתהיה. זו היתה חוויה רגשית מטלטלת, חלקה מכאיבה להחריד וחלקה מפעימה ביופיה. איבדנו כל כך הרבה, דברים יפים כל כך הושחתו. מוסדות תרבות אנשים רבים כל כך סולקו מעל פני האדמה (ברשימת הכתובות שלי לברלין נכללו כתובות רבות אליהן לא הספקנו להגיע - בתים בהם גרו קומץ מקרוביי שנרצחו בידי הנאצים) ללכת ברחובות בהם הלכו אבותיי, לראות את המקומות עליהם מעולם לא שמעתי מסבי וסבתי (שלא דיברו מעולם על מה ומי שהותירו מאחור בגרמניה), לראות את המראות, לטעום את הטעמים, לראות את הנופים ולנשום את האוויר. כשפסעתי בפוזן ובברלין הרגשתי שאני נושאת איתי את נשמות המתים, מכבדת אותם בנוכחותי ומעניקה להם ולעצמי את חסד הזכרון. הנסיעה הזו העניקה לי תחושת שייכות והעניקה לי גאווה גדולה על היותי יהודיה (תחושה שרק לעתים רחוקות אני חשה בחיי היומיום שלי).

אלה רגשות ותחושות שקשה מאד להגדיר במילים וטרם סיימתי לעכל אותם במלואם, אם להיות כנה. אני חושבת שזה עומד להיות תהליך ארוך. דבר אחד בטוח - הימים האלה היו מהמאושרים בחיי ותחושת המלאות הזו מלווה אותי עוד היום. אני מקווה שהיא לא תיעלם אף פעם.

השלום והברכה לכם קוראים יקרים. הידעתם שהפעם האחרונה בה הופיע פה תשוויץהיתה ביוני 2015? מה אומר לכם, אכן שנתיים קשות עברו על יחסינו. לרגל שובי מפרוסיה, החלטתי שזה זמן טוב מעין כמוהו לחזור למסורת תשוויצי האתמול ולשתף אתכן במזימותיי לרענן מעט את העניינים.

ראשית, מזכרת מפוזן, עיר אבותיי. בעיר העתיקה נתקלתי בחנות חרסינה ובה מיני כלים מקסימים מעוטרים בציורי הפרחים המסורתיים העתיקים של העיר. המחירים היו מגוחכים ומטה והצטערתי מאד שאין ביכולתי לקנות את המגשים הגדולים והיפים להגשת עוגות והסרוויסים להגשת תה, אבל פחדתי שהם לא ישרדו את הנסיעה לגרמניה ומשם לישראל. הסתפקתי בפרה הפרחונית הזו להגשת חלב סויה ומיד עם הגעתי הביתה שלפתי אותה מגולם הפצפצים והכביסה בו טמנתי אותה והנחתי אותה על מדף הכבוד, שם שוכנים זה לצד זה כלים שלי, של הוריי ושל סביי משני הצדדים. וכך זכה סבא וולטר, סוף סוף, לייצוג על מדף החרסינה המשפחתית.

את אגם הלירלורים הזה רכשתי בשתי חנויות, מהיוקרתיות שיש בברלין - פריימרק וטייגר. ושיהיה ברור, אני מאשימה את יעל רגב עם סרטוני הלייפסייל הממכרים שלה בטמטום הזה. למה אישה בגילי צריכה חרסינה טייואנית סוג ל' בצורת משהו שאמור להיות שיא העידון רק שהוא לא? אלוהים יודע, אבל כשראיתי את הראשון ידעתי שאני חייבת אותו וכשראיתי את השני, העוד יותר זול, הבנתי שהלך עליי. גם מחזיק הסיר הצבעוני עליו הם מונחים הוא מטייגר. למחרת קנייתו נתקלנו בתאום שלו בחנות מוזיאון זוועות ימי הביניים אליו הלכנו, רק ששם הוא עלה 20 יורו ושלנו עלה באזור ה-4 יורו, והשמחה היתה רבה.

ואם בפריימרק עסקינן, שזפו עיניכם בפיג'מה הנאה הזו. מה רכה היא! מה ורודה! מה מושלמת, כל עוד לא מכניסים לגוף שום משקה במהלך 12 שעות לפני לבישתה, פן תאלצו לקפוא למוות על האסלה!

במונקי החביבה קניתי מספר בגדים, שחלק מהם כבר הראיתי לכם ואחרים המחכים שיגיע חורף אמיתי שכן צמרוריים הם. את השמלה הזו כבר לא אספיק, ככל הנראה, ללבוש השנה אז צילמתיה על קולב. זו שמלת טול (טול?? אני?? מון דיו!!!) ורדרדה עם ריפרופים שמצאתי בדוכן הפריטים הבודדים בפאקין 10 יורו. במחיר הזה לא קונים בישראל מילקי!

בת הדודה שלי אמרה לי שיש חנות ליד מונקי שאני חיבת לקנות בה מומינים. היא אמרה שכשאני אראה את החנות אני אדע שזה המקום הנכון. ואכן, כשהגעתי לחלון הראווה של החנות המדוברת פלטתי מגוון צווחות גיל אינדיאניות. מדובר בחנות חרסינה יוקרתית למדי, שרובה כלים אלגנטיים להפליא ויקרים להחריד וקיר אחד בה מוקדש לאוסף מהמם להפליא של כלים בעיטור מומינים. הבחירה היתה קשה מאד, אבל המחירים הגבוהים והחשש מלחזור לארץ עם מזוודה מלאה רסיסי מומין גברו עליי, ובחרתי שתי צלחות קטנות ויפות שעלו כמאה ש"ח כל אחת. המוכר האדיב עטף עבורי את הרכישה ברבבות נייר (הוא שמח מאד לשמוע שיש מעריצי מומינים בישראל) וגם הן נשלפו מבינות לכביסה מיד עם חזרתי הביתה כשהן שלמות ויפות.

כשבוע מאוחר יותר נזכרתי שבביקורי האחרון בלונדון, לפני שלוש שנים, קניתי ספר על חרסינות מומין ושלפתי אותו מהספרייה, ואז עשיתי סוף סוף אחד ועוד אחד והבנתי שבידיי חרסינת ערביקה מקורית מסדרת מומינים 2017. אבל זה לא באמת משנה, כי אהבתי את הצלחות שלי עוד לפני שידעתי שהן פריטי אספנים. ממממ מומינים!!!

אחריהביקור בבית הקברות Weißensee הסתובבתי בשכונה בחיפוש אחד קפה ומאפה ומצאתי חנות כלי תפירה קטנה ובה אוצר שלא העליתי על דעתי שקיים בכלל - סרט בעיטור עצלנונים! ראו מה יפה הפלא, וגם קניתי סרט ניצנוצאז' נאה וכל מיני כפתורים חמודים לבובות.

בישראל ניתן למצוא תכשיטים זולים, אבל רובם נראים בדיוק כך - מאד מאד זולים. בברלין מצאתי כל מיני עגילים משגעים במחירים מעולים, שנראים כאילו עלו כמה מאות שקלים בעוד שלמעשה עלו עשרות בודדות מאד. צבע היום, מסתבר, הוא אדום.

אם התכשיטים ב-And Other Stories משגעים וזולים יחסית, מה אפשר לומר על הנעלים? זולות הן לא, אבל מחירן עדין כ-60-70 אחוזים מזה בישראל (זה ניכר בנייקי והפומות למיניהן). הנעלים שלהם באמת יפהפיות, אבל רובן מצוידות בעקבים שדעתי אינה סובלת. ועדין הצלחתי למצוא עצמי בוהה חצי שעה בשני זוגות המגפונים האלה ומנסה להחליט איזה מהם יחזור איתי הביתה. התוכלו ילדים לנחש איזה זוג זכה לעשות עלייה?

הו יפות שלי, אתן הכי וורודות בעולם באמת שכן

קניתי גם כל מיני קוסמטיקה בפולין הזולה מזול (שם לראשונה בחיי פסעתי לתוך הפלא המכונה ספורה). אם זה מענין מישהו, אכתוב על כך ברשומה נפרדת. מדובר בעיקר במסקרות, איילנרים ומיני סבונים. וואו, קניתי כל כך הרבה סבון נוזלי בנסיעה הזו שאני חוששת שהכנסתי את אירופה למחסור שיזרוק אותם בחזרה לימי הביניים. מזל שיש ברקסיט!

אתמול בערב נחתה על שולחני הודעה לפיה אם תוך 24 שעות לא אעלה רשומת מה לבשתילאחרונה לשבלוג יהיה לא נעים. מאחר וזיהיתי את כתב היד, אני מאמינה בכל לבי שאם לא אעשה את הנאמר אתעורר מחר בבוקר עם ערימה של במבה חצי לעוסה במיטה, לכן החלטתי לעשות מה שאמרו לי במקום להתווכח. הדבר האחרון שחסר לי עכשיו זה במבה, לעוסה או לא. באמת, לשונאים שלי אני מאחלת במבה וזה לא שחיי הם מועדון ריקודים סקנדינבי גם בלי זה עכשיו. אקיצר, תראו אילו בגדים מהממים לבשתי בשנתיים וחצי האחרונות וואו!

תלבושת לעבודה

שמלה מ-Monki

שרשרת מזארה (ישנה)

יתכן שתזכרו שפעם היה כאן קר במשך כשבועיים. אני ניצלתי את התקופה הקצרה הזו ללבישת הבגדים החמים שקניתי בברלין, לפני שאאלץ לתחוב אותם בחזרה בתחתית ארון הבגדים. לשמלת הצמר היפה הזו יש צבע כתום שרוף והיא מתאימה מאד לשרשרת אותה נהג הבוס שלי לכנות שרשרת האהילים של שרונה.

תלבושת נוספת לעבודה

סוודר מ-Monki

חולצה מ-H&M

ג'ינס מנקסט

נעלים של Replay

סיכה מרזילי (שלהי שנת טיכו)

כפי שציינתי, ברגע שיכולתי, מיהרתי ללבוש את כל הבגדים החמים הצבעוניים שקניתי בברלין לפני שהחורף יראה ג'וק ויברח בצעקות. אני מניחה שמיותר לשאול בפעם המלאנתפלים למה בברלין יש בגדים צבעוניים לנשים שמנות וכאן אין, אז נסגור את הפינה הזו באנחה ונעבור הלאה. את הסיכה הזו קניתי לפני אלוהים יודע כמה שנים ולא ענדתי אותה לפחות 7 שנים. אבל באותו היום, כשפתחתי את המגירה היא קרצה לי ומיד ידעתי שהיא מתאימה בול לסוודר שלי וכך התאחדנו סוף סוף בגיל וברינה.

עוד תלבושת לעבודה?

שמלה של מוטיף

סריג של טולה

סניקרז של נייקי

שרשרת מנעמה בצלאל (ישנה)

החדשה העצובה של החודש, במחלקת האופנה והחברות, היתה שמוטיף סוגרת את העסק. הדס ממוטיףהיתה המעצבת הישראלית החביבה עליי למידות ביניים במשך שנותיה הקצרות בתחום והצטערתי מאד לשמוע על סגירת המותג. לפיכך פשטתי על שתי מכירות החיסול האחרונות שלה וקניתי כל מה שרציתי לפני שלא ישאר דבר. את השמלה הזו יש לי בוורוד (המצולם כאן) ובשחור והיא נהדרת. ארוכה במידה, מבד רך ונעים ומגובה בכיסים ובכל פעם שאני לובשת אותה אני מקבלת מחמאות מכאן ועד הודעה חדשה. אוף.

תלבושת ל.. תגידי כמה את עובדת?

מיזעון מאסוס (ישנה)

חולצה של טולה

ג'ינס מנקסט

תיק מרזילי (ישן)

מגפי בלאנדסטון

מן הידועות היא שכל מה שאני חושבת, חולמת ורוצה זה יהופליןוככזו, רכשתי לי באיחור אופנתי ניכר מגפי בלאנדסטון שכבודו נועל גם עם טוקדיסו (אני לא צוחקת, גגלו). מסתבר שהוא יודע מה הוא עושה, כי הן נוחות ומתאימות לכל בגד ולמרות שיש לי חברה אחת שטוענת בתוקף שהנעלים האלה מכוערות וגבריות ואלוהים יודע מה עוד, אני טוענת שאני מתעתדת לנעול אותן עם סקיני ועם צמודונים ועם ג'ינס ועם מכנסים קצרים ועם שמלות ומי שלא טוב לו, יום טוב לו! בנוסף, תבחינו אולי שדוב.

עזבו אותי באמ'שכם

גופיה מנקסט

חולצה של קרמה קומה (ישנה)

כובע מ-Urban Outfitters

ג'ינס מנקסט

שרשרת מה. שטרן

מגפי הבלאנדסטון

כשאמרתי שאנעל אותן מתי ואיך שבא לי, התכוונתי לכל מילה. בנוגע לכובע, חבשתי החורף כובעים דומים מדי יום. זו דרך מעולה להסתדר עם שיער חסר שליטה שגדל ולא ניתן לאסוף אותו. בבוקר הרטבתי אותו טיפה, דחסתי לכובעה (כמו שסבתא לילי נהגה לקרוא לכובע) ויצאתי מהבית. עכשיו שנהיה חם יותר ויותר אני לא יכולה לחבוש כובע גרב יותר והשיער שלי.. אוי השיער. אם יש למישהו רעיון איך לאלף אותו בקיץ אני אשמח לשמוע. לא נראה לי שאני טיפוס של כובעי מצחיה אבל..

בשלב זה נראה לי שאארגן רשומת מלבושים נוספת כי זו מתארכת מעבר למצופה. אני אוהבת מצופים, למקרה שתהיתם. לפחות עכשיו אוכל לישון בשקט בידיעה ש(ככל הנראה) לא תהיה שום במבה בשטח כשאתעורר. תודה אלוהים ותודה לשניים וחצי הקוראים שעוד נותרו לי. שתהיו בריאים ומאושרים דלוקס!

לאמא היתה בדיחה ייקית שהיא אהבה לספר והולכת כך:

למה משה רבנו הולך יחף? כי כבדו עיניו מזוקן!

הבדיחה הזו איומה ונוראה בכל קנה מידה, והיא מצחיקה כי זוקן ביידיש זה גרביים. אולי עכשיו אנשים יפסיקו לשאול אותי אם חונכתי על ספינת פירטים? בכל מקרה, אני מחבבת גרביים ולאחרונה מצאתי עצמי מנהלת מערכות יחסים עם כמה זוגות מוצלחים במיוחד. אז חשבתי שהמעשה ההגון יהיה לחלוק עמכם את המראות הנאים, למען תראו ותראו.

גריבת גרביים ביזאריות מאפשרת לאנשים בוגרים ומקצועניים, כמוני למשל (אני שומעת אתכם משתעלים שם, תרגיעו ומיד) לבטא את נפשם המסוכסכת תחת מסווה לבוש סולידי עד משעמם. אני משתמשת בשיטה הזו עוד מימי הצבא, אז קניתי תחתונים וחזיות צבעוניים במיוחד במטרה להמשיך להרגיש כמו עצמי גם כשאני במדים. מאחר והמצב בתעשיית ההייטק קיצוני פחות מבצבא, מן הסתם, וכללי הלבוש נינוחים יותר אפשר להסתפק בגריבת מטעמים בימים בהם יש פגישות הרות גורל או כנסים בהם קיים ענין ליצור רושם סביר ומעלה.

כל אישה חזקה זקוקה לאלפקות, אני מאמינה. האלפקות האלה, מאסוס, צמרוריות שאין דברים כאלה וחובשות כובע ירוק ניצנוצאז' שאנשים כמונו יכולים רק לחלום עליו.

ועכשיו, פיסט יור אייז און דיס -

את הגרביים הבלתי נתפסות האלה גרבתי ביום בו הייתי פקעת עצבים רצחנית שלפניה יום עבודה ארוך ומפרך במיוחד. הן מגיעות קומפלט עם בנדנה וקוביות בבטן וכל הצצה בהן במהלך היום עשתה לי טוב על הנשמה. קניתי אותן בחנות האפית ומהוללת השירות סניקרבוקס. אחח טופאק, אני מקווה שהיית אוהב אותן ולא חש (חס ושלום) שעושים מזכרך צחוק.

ימים אחדים לפני יום הולדתי שאלה אותי חברתי נעמה את מעדיפה קוסם מארץ עוץ או יצירת אמנות? לא היה לי מושג מה היא רוצה מחיי אבל עניתי שיצירת אמנות, כי הקוסם וגו' מקריפ אותי קלות, וכך מצאתי עצמי בבוקר יום ההולדת מקבלת ממנה את הגרביים הנאות האלה באריזת מתנה צבעונית. זה שימח אותי מאד, כי קניתיבמוזיאון בברלין לא מזמן רפליקה של עגילי הפנינה המפורסמים של וורמיר. כעת אני יכולה לגרוב ולענוד בו"ז ולחוש עצמי.

גרביים אחרונים להיום, גם הם גרבי יומולדת (כי רכשתי אותם באסוס באמצעות זיכוי יומולדת ענק שקיבלתי במתנה מחבריי). הם מבית היוצר של Lazy Oaf וגם הם שימשו אותי ביום עבודה ארוך עם סבלנות קצרה במיוחד. זה באמת מדהים עד כמה משהו פשוט כמו גרביים יכול להעלות חיוך על שפתי אדם עייף, חיוך ובעקבותיו - הקלה.

אני מקווה שלא כבדו עיניכם מזוקן, קוראים חביבים. גשו הכינו לכם ספל תה, כרסמו עוגיה או שתיים וחשבו מחשבות טובות על גרביים ודברים רכים נוספים.

לפני זמן מה קיבלתי איומים בבמבהשאם לא אתחיל לעדכן את השבלוג בקרוב יהיה רע ומר ועם ריח של חמאת בוטנים סוג נ'. לפיכך העליתי רשומת מה לבשתי היום ובאמצעה הבנתי שצריך לפצל אותה לשתיים. לפיכך אני מתכבדת להנגיש לכם רשומת מה לבשתינוספת מהתקופה האחרונה.

הנה ערימת תלבושות לעבודה ובסיומה, כמה תלבושות לאירועים מחוץ למשרד כי מסתבר שגם למסירות שלי יש גבול.

תלבושת לעבודה א

חולצה ממחסה העצלנים בקוסטה ריקה

טוב, זה לא בדיוק צילום של תלבושת אבל החולצה הזו כל כך שמחה אותי שהייתי חייבת לשתף. ראו מה נאים הדובונים שעליה! אני חובבת ידועה של עצלנונים וחולצה שמגיעה מחללית האם שלהם בקוסטה ריקה היתה מתנה מושלמת מאישה חמודה מאין כמותה.

תלבושת לעבודה ב

מיזע מנקסט

חולצה של מוטיף

חצאית מנקסט

גרבונים מאסוס

סטן סמית של אדידס

לפני זמן מה החלטתי שאני חייבת ללבוש חצאית קלילה עם ריפרופים ופרחונאז' בחורף. כתוצאה מכך, הזמנתי אחת מנקסט ואני נשבעת שבחיים זה נראה הרבה יותר טוב מבצילום. יש משהו נעים להפליא מלבישת בגד רפופי בשיא הקור עם חולצה מסיבית ונעלים חמות. אני אלבש אותה גם בקיץ, סביר להניח, אבל יהיה הרבה יותר כיף ללבוש אותה שוב בחורף.

תלבושת לבראנץ'

סרבל של אלמביקה (ישן מאד)

גופייה מנקסט

שרשרת של ה. שטרן

מגפי בלאנדסטון

חדי בעין הבחינו ודאי שאני מנסה למכור את הסרבל הזה במכירות הביתיות שלי כבר ארבע שנים לפחות. למרבה השמחה לא הצלחתי למכור אותו וקרה מה שקורה מדי פעם ומצאתי עצמי עושה קניות בארון שלי ומחזירה בגד שנמאס עליי לימיו כקדם. הסרבל תפור מסאטן כחול מקומט כזה ואני נהנית לצוות אותו לבגדים לא נשיים בעלילעלאק דוגמת גופיית הסבא והבלאנדסטון הנ"ל. חברתי נעמה טוענת שאני האדם היחיד שהיא מכירה שיכול ללבוש צירוף כזה ולגרום לו להראות הגיוני. אני מניחה שהיא טועה, אבל זה עדין מוצא חן בעיני.

תלבושת קז'ואלית נוספת

סרבל של מותק

חולצה מנקסא

סטן סמית של אדידס

הסרבל הזה של מותקכל כך נחמד. קניתי אותו בשנה שעברה והוא דומה לשמיך ומתאים לחורף וגם לקיץ. מאחר ואני ממש נהנית ללבוש אפור בשנה שנתיים האחרונות והשילוב שלו עם הנעלים האפורות האלה מאפשר לעשות זאת ועדין לשדר קלילות.

תלבושת לסופ"ש בכפר

ג'ינס מנקסט

חולצה של מוטיף

גרביים מנקסט

מגפי בלאנדסטון

אחת מהבגדים שקניתי במכירות החיסול של מוטיף, זכרונה לברכה, היא החולצה הזו שניתן ללבוש בשני אופנים (בהחלפה בין הגב לחזית). היו לי כמה כאלה בעבר והכתמתי אותן למוות, לכן קניתי שתיים זהות שיהיה לי קצת זמן להנות מהן לפני ההכתמה הבאה. מאחר ומדובר היה בסופ"ש אבל התלבושת היתה מונוטונית פינקתי עצמי בגרבי דובים סגולות.

תלבושת יומולדת לעבודה

חולצת יומולדת שנה לפיונה

מאחר וימים בודדים בלבד מפרידים בין ימי ההולדת שלי ושל פיונה, הפג של היפופוטם, הזמנתי לי את חולצת יום ההולדת הרשמית מחנות גן החיות בסינסינטי, בו העגולה שבמים מתגוררת. אני באמת חושבת שחמוד להיות שמנה שלובשת חולצה של שמנה שבמים כשהיא מחוץ למים. הו פיונה, מעולם קודם לך לא היה סמל כה נאה מתוק וטוב להשרדות כנגד כל הסיכויים.

תחפושת חד קרן

שמלה מאסוס

גרבונים מ-We Love Colors (ישנים)

מגפיים מ-And Other Storeis

עגילים מ-H&M (ישנים)

סוודר מטונארי

קשת מלאכת יד

את חגיגות יום הולדתי ה-42 <הכניסו אללה איסטור ולהקתו כאן> ציינו בלא פחות משתי מסיבות. הראשונה מהן, מסיבת תחפושות שכן יום ההולדת יצא השנה בפורים. אני התחפשתי לחד קרן, כלומר מצאתי תירוץ לקנות וללבוש עוד שמלת טול. והפעם, שמלת הטול המהממת הזו מאסוס שהמחשוף שלה כה ענק שפחדתי לשבת, לזוז או לנשום (מזל שלא רואים בתמונה את מחשוף הגב). אם אתם תוהים מה אעשה איתה עכשיו, שפורים נגמר, ובכן בכוונתי ללבוש אותה מעל גופיית סבא לבנה עם סניקרז או כפכפים כי בגיל 42 עושים מה בא לי ולא מה נהוג, ראוי או מקובל. הא הא!

לצורך צידוק מוסרי לתחפושת, הכינותי קשת חד קרן בעיטור פרחים ופרווה צבעונית. היא היתה כבדה להחריד ובשלב כלשהו מוטטה על ראשי שרשרת נורות שקישטה את המסיבה אבל בשביל חמידות צריך לשלם!

תלבושת לבילוי לילי

סוודר קימונו מ-Simply Be (ישן)

שמלת טול מ-Monki

גופיה מנקסט

ג'ינס מאסוס

מגפיים מ-And Other Storeis

תיק מ-Monki (ישן)

תשמעו, מזמן לא נהיתי כמו שנהיתי מהתלבושת הזאת. היא דרשה מידה מה של אומץ. כי היה ברור שהיא תגרור מבטים רבים (וכך אכן גררה) אבל הכיף היה שווה את זה, שכן מן הידועות היא שאין דבר בעולם שעושה לי טוב כמו נפנוף חצאיות טול. קיבלתי מחמאות מכמה מהנשים הלבושות מגניב שיצא לי לפגוש והרגשתי שמנה על הכיפאק. יש משהו בשילוב של טול ורדרד ומגפיים עדנותיים (גם אם מטאליים) וסוודר גדול ומסורבל. סביר שתראו אותי מנפנפנת את השמלה הזו, שהיתה קניה מעולה במחיר עשרה יורו בלבד, עוד פעמים רבות בקיץ הבא עלינו לזיעה.

ועכשיו שרוקנתי את המחסנים, יש מקום לתלבושות חדשות. אביב הגיע פסח בא שמח לכם קוראים יקרים!

מן האירוניות הגדולות של זממנו היא, שהתיישבתי לכתוב רשומה על חולצות כשאיני לובשת חולצה. ולא סתם רשומה על חולצות היא זו, אלא רשומת חולצות ישראליות למהדרין לקראת יום העצמאות השבעים למדינת ישראל הבא עלינו לטובה!

מנהג רווח אצלי הוא לשנות את דעתי אחת ל, ולאחרונה התחלתי לחבב טישרטים מודפסים לאחר שנים ארוכתו שלא סבלתי אותם (אני חושדת שזה קשור בפיונה). מאחר וזאת, יצאתי לצוד. ואת הטישרטים שלי אני אוהבת כמו שאני אוהבת את הגברים שלי, כלומר מתאימים לי, חתיכים, יוצאי דופן, אינטליגנטים ודוברי עברית כשפת אם. לשמחתי המפתיעה, מצאתי לאחרונה שני מקורות לחולצות מוצלחות במיוחד שמתאימות לתיאור זה בדיוק.

החולצה הכי מבוקשת בעיר

חולצה של Tres

סריג של טולה

מכנסים מאסוס

נעלים משופרא

תתעלמו מהשיער

תאמינו או לא, אבל החולצה הזו היא באמת החולצה הכי מבוקשת בעיר. טרסהצליחו, זה קיץ שני ברציפות, לעצב חולצה שכל היפסטר, פאשיוניסטה ובלוגר\ית בשנק\ל יתנו חצי נשמתם כדי ללבוש. אני לא יודעת מה הקונספט השיווקי שלהם, אבל אני יכולה לומר לכם שהלוגו של מועדון החברים התל אביבי מצליח ליצור אווירת קופקבנה מחד וגאווה תל אביבית מאידך בו"ז. הגרסה הוורודה שיצאה עכשיו חמודה אף יותר בעיני ומפרגנת לנשות תל אביב הגנובות (היוש!). החולצות מגיעות עד מידה L, שאני לובשת פה. מי יודע מה נדיבה היא לא, אבל לאחרונה קיבלתי את המכנסים האלה עם החגורה הרחבה והמכנס הרחב, והם כל כך רחבים שאין כמעט ברירה אחרת מללבוש אותם עם חולצה צרה בפנים.

החולצה שאבא בחר בשבילי
חולצה של משפט אחד ביום

ג'ינס מנקסט

נעלים של בלאנדסטון

לב גרוסמן מ-Lazy Oaf

עגילים מאלוהים יודע איפה

כששמעתי שמשפט אחד ביוםהתחיל להדפיס חולצות עם משפטים בעברית, צהלתי ופתחתי בריצת אמוק חיננית למכירה קצרת המועד ומוגבלת המהדורה (500 חולצות בלבד) שנערכה במלון קטן בתל אביב. כשהגעתי לשם מצאתי אוסף נחמד, אך לא ממש רלבנטי עבורי, של משפטים מודפסים על חולצות. היו הצהרות אהבה לפיצה (אני לא אוהבת פיצה) והיו חולצות עם מילים כמו מאמי (שלא מתאימות לי). היתה חולצה שכתוב עליה מוגזמת, שנראתה לי סחית רצח, וחולצה שכמעט התאימה לי ועליה כתוב מי שטוב לו ושמח שיסביר (אני נוהגת לומר מי שטוב לו ושמח ווט דה פאק, שזה דומה אבל שונה).

את החולצה עליה כתוב תתאהב בי כבררציתי מאד מההתחלה, אבל היא אפסבסוף לא מצא חן בעיני בכלל. אני לא אוהבת לקלל אנשים ובטח לא כאלה שאני מאוהבת בהם. להבדיל מבנים שהוסללו מלידתם, אני לא מאמינה שמשיכה בצמה היא הדרך הטובה ביותר לליבו של חתיך שחבל"ז. חצי שעה מרחתי שם בהתלבטויות איזו חולצה לקנות עד שדימיתי לשמוע, מעבר לקבר, את פפישוקורא אליי קחי את החולצה כבר, מי שלא מתאהב בך הוא באמת אפס. וכשאבא אומר לי לעשות משהו אני עושה.

דבר אחד בטוח, אף אדם לא נשאר אדיש לחולצה הזו

הנה המלצה קטנה לפני שאני עוברת לחולצה הבאה - תחשבו טוב טוב כשאתם יוצאים מהבית בבוקר לבושים בחולצה הזו אם יש סיכוי שתמצאו את עצמכם מתישהו במהלך היום בדייט, כי זה קרה לי וזה היה מביך במידה שאין לתאר (וכמעט נגמר בדו-קרב).

חולצת שרונה

חולצה של משפט אחד ביום

ג'ינס מאסוס

סריג של טולה

שרשרת פודינג מאטסי

נעלים משופרא

זו החולצה הראשונה שבחרתי במכירה. להבדיל מהראשונה שהראיתי לכם, לגביה התלבטתי חצי שעה כמעט, לזו הושטתי יד מיד כשראיתי אותה. גם פמיניסטית, גם שנונה וגם במידה XXL ועשויה מחומרים טבעיים בלבד? למען השם, זה אני בחולצה!

החולצות של משפט מגיעות ממידה XS עד XXL (שאני לובשת במידה 50) ובקרוב תפתח חנות מקוונת של המותג, מה שעלול להביא לגרום להצפה של השוק בחולצות האלה ולי להפסיק ללבוש אותן, אז אני מתכוונת להנות מהן כל עוד הן נדירות.

עובדה הידועה לקוראי השבלוג הוותיקים היא שהעברית חשובה לימאד. אני משתדלת לעברת כאן כמה שיותר מונחים לועזיים וכשאני משתמשת במונחים כאלה, אני עושה זאת מבחירה מודעת ומנומקת. אני שמחה שיש סוף סוף מישהו שמייצר חולצות עבריות למהדרין, ואם להיות כנה סחיות היא תופעה ישראלית רווחת שיש לה מקום, כך שגם הדגמים הסחיים מוצאים חן בעיני.

מה שכן, אני לא מרוצה מהשימוש במונח "טישרט" ולכן אשמח אם תעזרו לי לחשוב על חלופות עבריות ראויות, כאן או בדף הפייסבוק של השבלוג. יום עצמאות שמח לכולכם, קוראים יקרים. נהיה אשר נהיה - סחים, חננות או היפסטרים, כולנו אחים ואחיות והמדינה הזו שייכת לכולנו. מי יתן ושנת השבעים ואחת למדינה תחגוג סובלנות, חברות וערבות הדדית ויגיע כבר הסוף לאווירה העצובה והמשתקת בה אנו חיים בשנים האחרונות.

אינסוף חארות יש בעולם, ולי היה ה"עונג" לפגוש רבים מהם במהלך חיי. חארות מתעללים, חארות שקרנים, חארות רמאים וחארות פתולוגיים ממש. מאחר וכך, אין דבר שחשוב לי יותר בחיי מלא להיות חרא בעצמי. בפעם ב שאני תופסת את עצמי מעוללת עוול בא לי למות, וזו לא מטפורה. אתמול אחר הצהרים רציתי למות. למזלי, אני מוקפת חברים שקפצו מיד אל הדגל ודאגו להוציא אותי מהבור אליו נפלתי באמצע יום עבודה רגיל לכאורה, כך שאני עדין כאן כדי לספר לכם על זה. הקוראים הוותיקים פה יודעים שלפני כשלוש שנים ערכתי קמפיין מימון לבלוג. הקמפיין הצליח מעל המצופה אבל במהלכו נפלתי לדכאון קליני ועד שהגיע הזמן לתת לתורמים את התמורות שלהם בקושי תפקדתי. כתוצאה מזה, אנשים שהיו אמורים לקבל תמורה חודשיים לאחר סיום הקמפיין קיבלו אותה באיחור, שבכמה מקרים הגיע ליותר משנה. הקפדתי לעדכן את התורמים במהלך התקופה הזו אבל ממגוון סיבות, טכניות ונפשיות, היו מעטים שנפלו בין הכסאות ומעולם לא קיבלו את התמורה שלהם. בעולם בו אני בוחרת לחיות, זו עוולה. לפני כמה שבועות העליתי, כמנהגי מדי פעם, כמה פריטים מארוני למכירה בדף הפייסבוק של הבלוג. קיבלתי הודעה פרטית ממישהי שכתבה שתרמה בזמנו לקמפיין המימון ולא קיבלה את התמורה וביקשה את אחת השמלות במקום התמורה שלה. כמובן שהסכמתי. מאחר ועכשיו, כמו אז, אני בגל דכאון המשלוח התעכב והתעכב. להבדיל מאז, אני בדכאון בתפקוד גבוה אז אני כן מצליחה לעבוד, להפגש עם אנשים ולהכריח את עצמי ללכת לאימון טניס גם כשכל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט כדי לשבת על הספה עם בובת הנפוחתן המדוכא שלי, מיקולאש. ללכת לדואר, לעומת זאת, או לשלם חשבון חשמל לפני שתגיע התראה שניה על ניתוק או למלא את הטפסים שקיבלתי לפני חודש והם הדבר היחיד שעומד ביני לבין קבלת הדרכון הגרמני שלי, את זה אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות.

מיקולאש

אותה גברת שלחה לי מספר הודעות במהלך השבועות שחלפו, על מרביתן עניתי אבל על האחרונה לא, מאחר ולא מצאתי את הכח הנפשי להכנס לדף של הבלוג ולהתמודד עם זה שאני מאכזבת אנשים. כל יום אמרתי לעצמי שמחר אשלח את החבילה שמונחת ליד הדלת וכל יום לא היה לי כח לעשות את זה והתאכזבתי מעצמי שוב. אקיצר, אתמול אחר הצהרים שלחה לי חברה צילומסך מקבוצה בה היא חברה, בו אותה גברת קוראת לקוראות להיזהר מהרמאית שרונה ראובני, שרימתה אותה לא פעם אלא פעמיים. הלב שלי נפל למכנסיים כשראיתי את זה. כשמשמיצים אותי סתם, למי אכפת. אבל כשמשמיצים אותי בצדק? כאן, כאמור, בא לי למות. כל עוולה שעוללתי למישהו אי פעם הצטרפה למצעד ספונטני וקולני להחריד של שרונה את כשלוןולא ראיתי כלום פרט לכל האנשים שאי פעם אכזבתי, כל החולשות עליהן אני פשוט לא מצליחה להתגבר ובושה. כמויות כבירות של בושה. גדולות כל כך שהרגשתי שאני נקברת תחתן. למזלי, אני לא מי שהייתי לפני שנה או לפני עשור, ולכן עשיתי שני דברים כדי לעזור לעצמי. הראשון היה להכנס לדף של הבלוג, לבקש ממנה את מספר חשבון הבנק שלה ולהעביר לה את סכום התרומה המקורי שלה פלוס ריבית גבוהה משמעותית מזו שהיתה מקבלת לו היתה סוגרת את הסכום בפקדון לשלוש שנים. הדבר השני, היה לשתף את חבריי בבושה שלי, כי ההפך מבושה זה שיתוף. הגברת הודיעה לי שהיא מוחקת את הפוסטים המשמיצים (מסתבר שהיו שלושה כאלה בקבוצות שונות) אבל סרבה לפרסם עדכון לפוסטים המקוריים, כך שההשמצה תמשיך (כדרכם של פוסטים באינטרנט) לחיות לנצח ואני אצטרך להתמודד עם השלכותיה לנצח. חשוב לי להבהיר, שאני לוקחת אחריות מלאה על מה שקרה. אחד הדברים שהתבררו אתמול בלילה הוא שיש אנשים נוספים שלא קיבלו את התמורות שלהם - יש תמורה אחת שמעולם לא הכנתי ויש אנשים שהחבילות שלהם הלכו לאיבוד בדואר ומעולם לא הודיעו לי. את הערב ביליתי בלהחזיר כסף לאנשים ואם יש בין הקוראים כאן אדם נוסף שלא קיבל את התמורה שלו לקמפיין, שיודיע לי ואשלם גם לו או לה. עם זאת, אני חיבת לומר שאני כועסת מאד שאותה גברת הלכה בדרך של השמצות ואיומים. היו לה שלוש שנים להתלונן שלא קיבלה תמורה. אם זה היה קורה לי, הייתי פונה לבעל הקמפיין ואם לא הייתי מקבלת ממנו תשובה מספקת, מתלוננת לפלטפורמה בה הקמפיין רץ (מימונה, במקרה שלי). הם כבר היו דואגים להחזיר לי את הכסף ולקבור את בעל הקמפיין טוב טוב. להשמיץ אדם (בפרט שהיא ידעה שאני בדכאון, כי כתבתי לה את זה והיא ענתה שהיא מטפלת נפשית והיא מבינה מה עובר עליי) זו תמיד האופציה האחרונה. שיימינג לא משיג כלום חוץ מהמילה על שמה הוא קרוי - הוא מבייש את האדם שבמרכזו, ובושה היא האמצעי היעיל ביותר להפוך אדם מדוכא לאובדני. זו התנקשות ממוקדת בערך העצמי של בנאדם. אם הייתי צעירה יותר, חלשה יותר או בודדה יותר הייתי עכשיו בחופשת מחלה בבית, מייבבת מתחת לשמיכה, או גרוע מכך. כשכל הסיפור הזה התגלגל אתמול בערב, הרצתי בראש מגוון אפשרויות לחיסול הרגשות הקשים, שכללו כל דבר בין השתכרות לעישון לקפיצה ממרפסת המטבח שלי. במקום זאת, נשארתי לעבוד עד מאוחר, כדי לשקם קצת את הערך העצמי שלי, ואז נפגשתי עם חברה ואכלתי פירה. אבל אני בת 42 ואת ההזדמנות שלי להתאבד פספסתי כשאמא שלי מתה בייסורים. אם לא התאבדתי כשאבדתי את אמא שלי, אין סיכוי שאני אתאבד כי מישהו פרסם עליי באינטרנט משהו נכון. אחד הדברים שחברים כתבו לי בעקבות השיתוף הוא שגם מי שלא קיבל את התמורה שלו השיג את מטרתו בהשתתפות בקמפיין והיא לגרום לי להמשיך לכתוב בבלוג. אני לא מקבלת את זה ותגובתי היתה אבל כבר שנה שאני בקושי כותבתמשהו. אז הנה משהו קטן טוב שיצא מכל הסיפור המבאס הזה, כתבתי רשומה. וגם הצלתי את הדימוי העצמי שלי, לפחות עד השיימינג הבא.

לאחרונה, אודה ולא אבוש, אני מעמיסה וורודים. זה התחיל בזה שאני ורודה, המשיך בכך שרכשתי סוף סוף סנדלים למרות (ואולי בגלל) שהם ורודים ונגמר בתיק ורוד אחד אותו אני גורבת לאחרונה מסביב לשעון. אז אמנם לא כל התלבושות שתראו ברשומה הזו ורודות, אבל הן הולכות ומוורידות לקראת הסוף שהוא סוג של קרשנדו שלא ברא השטן. מוכנים לראות מה לבשתי בזמן האחרון? יפה וטוב, הנה אנו מתחילים.

תלבושת ליום עבודה

סרבל של לוקיטה

מגפוני בלאנדסטון

האוברול הזה מצוין לעונה החמה כי הוא דק ודומה לשמלה אבל מגיע עם הפרדה בין הירכיים השמנות, הידד! עם זאת, הבנתי לאחרונה לזוועתי שהמגפונים האהובים עליי הם ככל הנראה הסיבה לכאבים עזים בכף הרגל מהם סבלתי בחודשים האחרונים (שהתחילו ביום שקניתי אותם ועברו לאטם במהלך שלושת השבועות האחרונים, בהם לא נעלתי אותם - ואם זה לא רמז..). אני לא יודעת למה קוללתי בחוסר התאמה לנעלים שאמורות להיות מהנוחות ביקום ותוהה אם יש סיכוי להצלה או שהגיע הזמן להמיר אותם לאגרטלים. אני צריכה לחשוב על זה.

תלבושת ליציאה

שמלה מאסוס

גופיה של אתא

שרשרת מה. שטרן

סניקרז של נייקי

זוכרים שאמרתי שאלבש את השמלה שקניתי לפוריםעם גופיית סבא וסניקרז? אז הנה, עשיתי זאת ונהיתי מכל רגע. אין בעולם כולו דבר מלבב יותר מטול טול וטולואתם יודעים את זה.

תלבושת לאירוע חגיגי

שמלה של דנה סידי

גרבונים

מגפיים איטלקיים כלשהם (משנת טיכו)

עגילים מאסוס

זה הזמן להודות לאל, קוראים יקרים, שהתמונה לא באמת משקפת כמה שהשמלה הזו מנצנצת. למעשה, המשכתי לנקות את השובל שהשאירה אחריה שבוע אחרי שלבשתי אותה. אבל מה זה לעומת ניץ נוץ וכיסים נוחים לשים טישו (אני אוהבת טישו).

תלבושת ליומולדת של ליפז

חולצה של Pink Clubwear (ישנה)

מכנסונים מגאפ

עגילים מזארה

תיק של COS

סניקרז של נייקי

חגיגת יום ההולדת של ליפז נערכה בסיום שבוע מתיש במיוחד עבורי ונזקקתי לשיפור מיידי של מצב הרוח לרגל המסיבה. לאחר חצי שעה של חיטוטים מתישים ומדידות אינסופיות לכאורה של בגדים שלא התאימו או ביאסו אותי או גם לא התאימו וגם ביאסו אותי, שלפתי את חולצת הפלאהזו והופ חזר האור לעיניי. אין בקרב הרואים (ואני חושדת שגם בקרב לקויי הראיה) אדם שנותר אדיש לנוכח החולצה הזו וזה נחמד. היא אמנם מבליטה את הבטן אבל למי אכפת, כשהיא כה ורודה ומרופרפת ואסימטרית. ממש תענוג ללבוש אותה והייתי עושה זאת לעתים קרובות בהרבה לולא היתה מסוג הבגדים ש-once ראית לא שכחת וככזו מחייבת לבישה באינטרוולים ארוכים.

תלבושת ליום פגישות

חולצה של טולה

מכנסים מאסוס

אותן הסניקרז מאותו הנייקי

אני מודה שהתלבטתי אם הגיוני ללבוש שילוב צבעים כזה ליום ליום שעיקרו פגישות בנושאי עבודה, אבל לבסוף החלטתי שכן כי חם מדי ללבוש בגדים כהים, כהרגלי בנוהל. החולצה אמורה היתה להיות טישרט בגזרה צרה ופשוטה יותר מפוספס באדום ולבן, אבל כשהוצאתי אותו מהארון גיליתי שהפתעה!זו לא החולצה שחשבתי, ובשלב הזה כבר היה מאוחר מדי להחליף למרות שהחולצה עליה תכננתי מתאימה יותר לחום התל אביבי. נו, שאלה יהיו הצרות שלי.

תלבושת לחתולדת

טוניקה של Magpie Goose

מכנסונים מאסוס

עגילים שליפז הביאה לי ממתנה מברלין

נעלים מסטורי

לחתולדת הגעתי אחרי ארבעה ימי מחלה מתישים, כשאני נטולת מיץ במפרשים וצמאה לחברת בני אדם. מאחר וכך, ויתרתי על השמלה הארוכה שתכננתי ללבוש במקור והלכתי על שילוב פשוט אך מזניב של הטוניקה המנצחת הזו, שקניתי שנה שעברה, עם מכנסונים שחורים חצי שקופים וכפכפים שוורודים במציאות הרבה יותר מבצילום הזה. מה רבה היתה השמחה כשהתברר שליפז, שבדיוק חזרה מנסיעה לברלין, קנתה לי במתנה עגילי ענק סגלגלים ורודים צהובים בצורת פרחים ועניינים שהתאימו בול לתלבושת. החתולדת היתה כיפית, נעימה ומפייסת (ביני לבין העולם, איתו הייתי ברוגז בשל מחלתי שעלתה לי בדדליין אחד לפחות) וחזרתי הביתה עייפה אך מרוצה.

למקרה שתהיתם, אגב, זו העוגה שליפז הכינה לכבוד החתולדת. אין מילים לתאר עד כמה חתולת השמחה ובאי הערב ציווחו למראה ומטעם עוגת הטריקסי מטאל הזו!

לפני סיום, אציין שהתחלתי לעבוד על סדרת רשומות שתהווה מעין מורה נבוכים לתפקידים בעולם ההייטק, מסוג הדברים שרבים מחבריי הצעירים מחפשים ומתקשים למצוא. הרשומה הראשונה תתפרסם פה בקרוב. ועכשיו, ברשותכם, מחכה לי במיטה מגזין היסטוריה חדש ובו מאמר על המוות השחור, אותו אני מתה לקרוא כבר מאתמול ווהוהו!!!

אם חשבתם שלגדל שיער קצר זה קשה, נסו לגדל שיער קצר וגם להחליט להפסיק לצבוע אותו.

אני צובעת מגיל עשרים ומשהו, מאז שהתחלתי להאפיר. שיער השיבה שלי מפוזר בקבוצות בכל רחבי הקרקפת, כך שבמשך שנים שיחקנו (אני והשיער שלי) מחבואים ותופסת עם צביעה וגוונים ושאר ירקות. בשנים האחרונות הגדלתי לעשות וחימצנתי לבלונד פלטינה, מה שהשמיד אותו סופית.

אני מתגעגעת נוראות לשיער הבריא (אני לא באמת זוכרת את זה) והמתולתל (בקושי נראו תלתלים מאז החימצון) שלי. השיער שלי תמיד מאדים בצביעה, כך שאין דרך לצבוע אותו לבלונד המאד כהה הטבעי שלי אותו אני אוהבת מאד ואותו לא ראיתי כמעט שני עשורים. אבל זה קשה. מאד קשה.

ראשית אני בת 42 ומחפשת עבודהעכשיו. 42 זה כבר עם שתי רגלים ויד בקבר של תעשיית ההייטק, אז להוסיף לזה שיער מאפיר? בהצלחה לי.

חוץ מזה אולי לא הבחנתם, אבל אני שמנה. שמנים נתפסים גם ככה כמוזנחים, אז שמנה עם שורשים לבנים מסתובבת ברחובות? בהצלחה לי.

ואם כל זה לא מספיק, אני מחפשת זוגיות חדשה בימים אלה. אני מכירה נשים יפהפיות שצובעות את שיערן כי הגבר בחייהן מבקש מהן לעשות את זה. אז שמנה בת 42 בלי עבודה ועם שורשים לבנים שמחפשת חמודן רב מעשים שיאמצה אל לבו? שפע בהצלחה לי.

זהירות קשישות בדרך

ככל הידוע לי, הדבר היחיד שיכול היה לעזור לי עכשיו זו תספורת נהדרת, אבל כפי שציינתי אני גם מגדלת את השיער, אז תספורת לא באה בחשבון. אני צריכה להתאפק וזה קשה במידה מהממת ממש. החזון שלי, על שיער חצי אפור, ארוך ו(סוף סוף) נעים ורך למגע יתממש בעוד שנתיים לכל הפחות ובינתים אני צריכה לחרוק שיניים ולעצור את עצמי פעמיים ביום כל יום מלקבוע תור לספר. אני מתכוונת לזה מילולית, כל יום פעמיים ביום לכל הפחות אני מוצאת עצמי מסתכלת בראי ולא יכולה לסבול את זה יותר.

לא יאמן כמה העולם מקשה על בת אדם לעשות דבר פשוט כמו להפסיק לצבוע את השיער. מסתבר שלהפסיק לצבוע את השיער זו החלטה פוליטית, בדיוק כמו להיות שמנה ולא להתנצל על עצם היותך כזה כל הזמן. באמת אין צורך לשפוט את עצמנו בוקר, ערב וצהרים כשהחברה עושה את זה בשבילנו.

נחמתי היחידה כרגע היא שנובמבר מתקרב בצעדי ענק ואיתו הסיכוי לירידה בטמפרטורות. אז אוכל לשלוף את אוסף כובעי הצמר שלי ולהסתתר תחתיו עד שיגיע הזמן להסתפר קצת. ועד שזה יקרה, נראה שאצטרך להתיידד עם הליפסטיק האדום שתקוע במאחורה של המגירה שלי ולשים הרבה מסקרה. זה או זה, או להראות כמו רוז הדביבונה החרמנית, ואף אחת לא רוצה להראות כמו רוז בזמן שהיא מחפשת גם עבודה וגם בעל.

אז זהו, שלא

רבות נכתב כבר, כאן ובאינספור מקומות אחרים, על כך שבגדים יכולים להוות כלי תדמיתי עבור הלובש. הבגד הנכון בשימוש הנכון יכול לשדר מקצוענות, רצינות, פלרטטנות או כל אחד משפע מסרים אחרים שישרתו ויקדמו אתכם בחיים.

אך אני מאמינה שאביזרים ומלבושים יכולים להיות גם ידידים - לעודד אותך כשאת על הפנים, להפחיד לאקס את הצורה, להזכיר לך כמה את מהממת ואף לרטון בשבילך. אתם מכירים כבר את יהויתיק, יקיר השבלוג, שהוא תפלץ רב רושם אך גם מלבושים נטולי נפח, פרווה ופרצוף קומפלט יכולים לענות על הצורך בבן לוויה בזמנים בהם אחד כזה מיי קאם אין הנדי. הנה לפניכם כמה ידידים שלבשתי בתקופה האחרונה.

תלבושת ליום עבודה דאוב

מכנסים של Lazy Oaf

נעלים של קומברס

יום לפני כן עשיתי חיסון שפעת ביד ימין וחיסון טטנוס ביד שמאל וכתוצאה מכך לא עצמתי עין רב הלילה מרב כאבים. כשהתעוררתי מוקדם ליום עבודה רציתי להישאר במיטה או לירות את עצמי מתותח, מה שידרוש פחות מאמץ. במקום זה קמתי וניצלתי את ירידת הטמפרטורות ללבישת המכנסים היחידים שמבינים אותי. אני חיבת להודות שזה עזר לי יותר מהאופטלגין.

תלבושת לכבר צחקתי יותר

שמלונת של Lazy OAf

מגפים של בלאנדסטון

גם השמלונת הזאת הגיעה מהחנות הגמדית של לייזי בלונדון. להבדיל מאחיה המכנס, אין לה פה או מצב רוח רע. מה שכן יש לה זה זוג עינים וחוסר הבנה מוחלט של המצב, מה שהתאים במיוחד לערב שהוקדש לצפיה בסרטים ויציאה קבוצתית מסרטים רעים.

תלבושת שלבשתי לא זוכרת לאן

חולצה שקיבלתי במתנה מפולין

עגילים של And Other Stories

תהרגו אותי אם אני יודעת למה אנשים מייצרים, מוכרים או קונים חולצות עם לאמה בפולין, אבל עובדה שזה קרה. חברה הביאה לי את החולצה הזו במתנה מוורשה ואני לבשתי אותה לצורך זה או אחר ובכל פעם ששכחתי כמה אני מהממת היא ירקה עליי. אולי כדאי להשקיע כמה שקלים בלקנות לה שיחון פולני-עברי.

תלבושת לביקור בצפון

שמלה של מעצבת אוסטרלית מאינסטוש

צמודונים שחורים

מן הידועות היא, שאנשים שגרים צפונית ליקנעם הם קשי יום וקשי לבב. לכן לבשתי שמלה קשת יום ולבב כשנסעתי לבקר את חברתי הצפונית. עד שהגיע זמנה של ארוחת הצהרים הטעימה הצליחה החולצה לבלוע אותי כליל והפכתי, גם אני, לקשת יום ולבב. אכן תמונות קשות.

תלבושת לפיקניק סתווי

אוברול של מותק

סיכת חסילון של נעמה בן משה

חולצה מקוסטה ריקה

במידה ואת נוסעת לפיקניק ואין בן זוג פנוי שיארח לך לחברה, תמיד ניתן להזמין חסילון. במקרה זה, הזמנתי את החסילון החביב עליי. אמנם אין לו פה אבל יש לו זנב וחבר צדפה (שנשאר הפעם בבית) והוא אוהב מאפים וחטיפים מלוחים ועוגת שוקולד-קרמל מלוח-בננה וזו בדיוק העוגה שהוגשה בפיקניק, כך ששנינו חזרנו מרוצים.

בבואכם ללבוש או לענוד ידיד זכרו - היו אף אתם ידידים. המנעו מלשפוך עליו (או עליה) קפה או קציפה. הגידו יפה תודה כשאתם מתפשטים בסופו של היום והכי חשוב, כבסו אותו בטמפרטורה נעימה. אתם ממש לא רוצים לראות את המכנסים האלה שלי כשהם כועסים.

2019 שמחה לכולם! האם, כנהוג במקומותינו, קיבלתם החלטות לשנה החדשה? לחזור למידת הג'ינס של התיכון? להתמנות סוף סוף למנכ"לית? להביא לעולם ילד בכור? להתחתן עם מייקל נסיך מולדביה? באשר לי, אני חושבת שהגיע הזמן להתחייב לעדכן את השבלוג פעמיים בחודש וגם מקווה לפגוש את יהויפלין (ראו ערך, הממ אולי אעדכן את התמונה באמת) בתדירות גבוהה יותר מפעם בשנה, מה שאומר שיש סיכוי של 50% שאממש 50% מהחלטותיי לשנה החדשה, ותודו שזה גבוה בהרבה מסיכויי להוריד 20 קילו ממנכ"לית בכורה.

בכל מקרה, הצעד הראשון הפשוט ביותר בדרכי להחלטה מספר אחת הוא להעלות מה לבשתיבתשעת אלפים השנים האחרונות, וזאת אעשה תכף ומיד.

תלבושת לתאטרון

חולצה של טולה

מיזע אפור של נקסט (לא מצולם אבל היה קר בחוץ)

חצאית מאסוס

סטן סמית אפורות של אדידס

שמעו, חצאית הניצנוצאז' הזו בוהקת בקנה מידה לא סביר בשיט. במונית בדרך לתאטרון היא עשתה מופע אורקולי שהיה משכנע את כל עדת ישראל להשמיד את עגל הזהב (ולעבוד אותה במקום). היא כל כך נוצצת שכל מי שמסתכל עליה ישירות מתעוור מיד. היא כל כך נוצצת שרואים אותה מהירח בעין בלתי מזויינת. הדרך היחידה שאני מכירה להתמודד עם בגד כזה היא להקיף אותו בפריטים האפורים ביותר שיש לי ברפרטואר. הטישרט האפור של טולה היה בכביסה אז הלכתי על שחור במקום. במקום מעיל לבשתי מיזע גדול ואפור כהה נטול כל קישוטים והלכתי על נעלים ועגילים מינימליים ככל האפשר. התוצאה - אש יא גולש!

תלבושת ליציאה קז'ואלית

גופיה של טליה

שמלה של חיה ניר לכתומנטה (יד שניה)

ג'ינס צמוד מנקסט

הבלאנדסטון הקדושים

לעתים קרובות שואלים אותי שרונה, איך את לובשת כל מה שבא לך וזה עדין נראה הגיוני? התשובה היא - צמדו כל בגד, לא משנה מה הוא, עם הנעלים הכי גסות שיש לכם ואז הוא יהפוך למשהו אחר וסביר במידה לא סבירה. אני נוהגת לעשות את זה עם הבלאנדסטון הקדושים או עם סניקרז (עדינות או מטורללות, תלוי בבגד). עכשיו קניתי בלונדון, אגב, מחוכים ושמלה ויקטוריאנית מתחרה בצבע קרם. חכו לראות איך אני משלבת אותם עם ג'ינס קרוע ובלאנדסטון.

השמלה בכל מקרה, שקופה ומהממת ואסימטרית ואני פשוט לא מאמינה שכתומנטה, שהיתה בולעת את משכורתי כשהייתי בת עשרים וקצת, היא עכשיו וינטאז' ועוד כזה נדיר. קניתי אותה מחברה שירדה המון במשקל (נבלה!) והחליטה בעקבות זאת להחליף את כל המלתחה (שתהיה בריאה!) ואני חוגגת עליה שחבלז.

תלבושת לפגישות

מכנסים של טולה

חולצה של מוטיף

מיזע מנקסט

תיק של Lazy Oaf

הבלאנדסטון הקדושים

אני אוהבת מכנסים רחבים, כידוע, ואלה החורפיים החדשים של טולהמוצלחים ביותר, מה גם שזה הבגד היחיד שיש לי בצבע הזה. חשבתי שיהיה נחמד ללבוש לעבודה שילוב של ורוד וחום חיוורים מאד ואכן כך היה. התיק הוא מקולקציית החורף של לייזי והוא דומה לדוב עם פרצופים, שזה אחלה. בנוסף לאוזניים יש בו מקום רב להפתיע ורצועה ארוכה מאז שמתאימה לאלכסון גם לשמנות/גבוהות כמוני.

דיס דוב איז גואינג פלייסז

תלבושת ליום עבודה

שמלה של לוקיטה

סריג של טולה

צמודונים מנקסט

בחיים לא תנחשו אילו נעליים

טוב, מה אתם רוצים ממני? קניתי את הנעלים האלה בגלל יהויפלין ואז גיליתי שהן הדבר הכי נוח בעולם ומתאימות לכל הבגדים שיש (למרות שיש לי חברה שחושבת שהן גבריות ומגעילות) ועמידות לגשם וממילא 90% מהוויוורק נועלים בלאנדסטון. אקיצר, תתמודדו. בכל מקרה, אני חושבת שאני צריכה ללבוש יותר שמלות קצרות. במיוחד כשהן עשויות מבד שמיכי כמו זו של לוקיטה.

תלבושת לביקור בכפר

מכנסים של טולה

חולצה של טולה

קימונו מבל וסו

אוי שכחו מזה

אוי הקימונו הזה. כמה שרציתי אותו, ואז קניתי אותו, ואז לא הצלחתי ללבוש אותו כמעט שנה כי לא היה מזג אויר מתאים! כשקריר הוא דק מדי, כשחם אין סיכוי שאערים על עצמי שכבה מיותרת. בקיצור, הוא שכב בארון ובכה עד שביום שישי אחד בתחילת דצמבר היה פתאום מזג אויר מושלם לקימונו ועוד ביום שתכננו לנסוע למכירה בכפר, שם את פשוט יודעת שכל הנשים ילבשו קימונואים ויענדו שרשראות זהב עדינות מוערמות כאלה. אז כן, זה בגד שלובשים פעם בשנה, אבל כמה מחמאות שקיבלתי עליו ווי ווי.

מה לובשים בלונדון בדצמבר

ג'ינס מאסוס

מעיל עצום מאסוס

חולצה של מותק

עזבו אותי באמא'שכם

שמעו, המעיל הזה מעיק ברמות כשצריך להחזיק אותו (הסתובבתי בפריימרק עם עגלה מלאה במעיל ועליה מגדל מאוזן היטב של פיג'מות רכות ותחתונים 100% כותנה שעולים בארץ פי 10 וזה לא היה דומה לנוח אפילו) אבל ברב המקומות בלונדון יש מקומות ייעודיים למעילים ובחוץ היה קור כלבים. לפיכך, ולאחר שהמעיל שלבשתי לפולין וגרמניה שנה שעברההחזיר נשמתו לבורא, זו הוכיחה את עצמה כקניה מעולה, מה גם שקניתי אותו בסייל מטורף באסוס שנה שעברה. מה שכן, אני בספק אם אין פעם אלבש אותו בישראל.

תלבושת לשיטוטים בלונדון

סוודר של Lazy Oaf

כובע וצעיף ישנים מלא זוכרת איפה

ג'ינס מאסוס

ילקוט מאמזון

עם הפה הזה אתם מנשקים את אמא שלכם??

זה לא שלג, זו פיקציה. גאון כזה או אחר הציב בכיכר בשוק קמדן מכונת שלג וכל העוברים והשבים דרסו זה את זו כדי להצטלם תחתיה. בכל מקרה, ביום הזה החלטתי, בידיעה שאני עומדת להסתובב בתוך ומחוץ לשוק במשך שעות, שאין בכוונתי לסחוב את מעיל הכבירים ביד ובחרתי לסכן נפשי עם סוודר עבה בלבד. זה הלך לא רע למען האמת, בפרט שידעתי שלפני שנצא שוב בלילה נחזור למלון ואוכל להתאחד עם מעילי שניה לפני שאהפוך לנציבת קרח.

הסוודר, במידה ולא הבחנתם, מעוטר בהמבורגר עם מצב רוח מצוין.

הוא חושק בי או סתם מרוצה לראות אותי? טבעוני בכל מקרה הוא לא

תלבושת לשנה החדשה

סוודר מאסוס

ג'ינס מאסוס

עגילים של פאולה לפידות

נשבעת לכם שנעלתי סניקרז של D.A.T.E

את השנה החדשה יש לקדם עם חברים אהובים וכך עשיתי במהלך כל יומה האחרון של שנת 2018. את הסוודר הענק והרך עד גיחוך הזה קניתי במחלקת המידות הגדולות לגברים של אסוס, מה שבא ללמדנו. מענין שהטעם שלי השתנה עד כדי כך שאני ממש סבבה עם ללבוש בגדים של תיכוניסטיות, מה שדעתי לא סבלה במשך עשרים ומשהו השנים האחרונות.

כפי שאתם רואים, אני ממשיכה בנחישות לגדל את שיער השיבה שלי

אם שרדתם עד כאן, כל הכבוד לכם ושנה טובה! את האיסנטושבלוג, אגב, אני מעדכנת בתדירות קבועה לחלוטין ואתם מוזמנים לעקוב אחריובמידה וטרם עשיתם זאת, דבר שיעזור לכם לנהל מעקב סטטיסטי אחר כמות הפעמים שאני נועלת אוי לכו תציקו למישהו אחר.

קוונטום של נחמה

נפנוף אוזני אהבת קיץ

סקירת אירוע המידות ההוגנות החצי שנתי של גאלה רחמילביץ'

הלכה החולצה, נשאר הפלץ

על היום בו גיליתי שאני הפחדנית הכי שמנה בעיר

סלט שורשים - חלק א'

מה לבשתי במאתיים השנים האחרונות

Winter Is Coming

פספוס פוספס יוסף

סלט שורשים חלק ב'

תשוויץ פרוסאי

מה לבשתי בעשור האחרון

כבדו עיני מזוקן

הוא הא מה קרה לבשתי בגדים לעבודה (וגם לא)

חולצה מטיילת בוואדי

כמה מילים על שיימינג

ורודה אני ונאווה בנות ירושמשהו

אישה זקנה זה לא רכבת אקספרס

הוא לא בד, הוא אחי

לשנה הבאה בג'רוזליים