רשומה מהבטן

לפני כמה שנים היה לי חבר שהחליט שהגיע הזמן שאפגוש את אמא שלו (אב, באותה העת, לא היה לו). אחרי ארוחת ערב נחמדה פטפנו על הא ועל דא ואז היא שאלה אותי משהו שאיני מצליחה לזכור מה הוא, אבל את תשובתי אני זוכרת היטב - אל תסתכלי על זה כאילו הפסדת בן, הסתכלי על זה כאילו הרווחת סנטר. זה נורא הצחיק אותם.

כזאת  אני, תמיד זוכרת שאני שמנה (גם בימים שבכלל הייתי רזה) ותמיד מתנצלת על זה. אני תמיד אצחק על עצמי לפני שאתם תספיקו (גם כשזה הדבר האחרון שבכלל עלה על דעתכם) ותמיד אני מעלה את הנושא ראשונה משל דיברתי על זה קודם, אז בטח נוח לי עם זה.

למה נזכרתי בזה עכשיו? כי נתקלתי באוסף רשומות בבלוגים שמנים מחו"ל שעוסקות בשאלה האם מותר לשמנות להסתפר קצר ואני מכירה את הדילמה הזו היטב. כמו ג'ס, וכמו שמנות רבות אחרות (ונשים אחרות, ובני אדם שלמים אחרים) אני סובלת מעודף שיעור בפנים וזה תמיד יושב לי בראש כשאני מסתפרת. מצד שני, להבדיל ממנה, מעולם לא חשבתי שאישה שמנה צריכה שיער ארוך כדי שיאזן את הגוף הענק שלה. לא, אני גרועה בהרבה - אני חושבת שאני צריכה שיער ארוך כדי שיהיה בי סממן חיצוני של נשיות כדי לאזן את השומן. כן, אני משוגעת. וכן, אני ממש לא היחידה.

אז בואו נדבר בפתיחות על כמה דברים דברים עצובים, מוזרים ומביכים שעלולים לקרות לך כשאת שמנה.

כפי שהבנתם כבר, יש לי בעיה עם הסנטרים שלי. אמי, זכרונה לברכה, נהגה לשנוא את הפרופיל שלה ולפנטז על ניתוח שאיבת שומן בסנטר. אני נהגתי לומר לה בתגובה שהיא מטורפת ולא צריכה שום ניתוח ושהיא יפה כמו שהיא והיום, שלוש שנים אחרי מותה, כל מה שאני רוצה זה ניתוח שאיבת שומן מהסנטר. אני מוצאת את עצמי מותחת את החולצה עד האף כשאני רואה טלויזיה על הספה, אפילו כשאני לבדי. אני מרגישה את השומן בסנטרים שלי מדי פעם סתם ככה באמצע היום ואני זועקת על כל מי שמכוון אלי מצלמה לא מצלמים שמנות מלמטה! אני חושבת שאם רק תהיה לי לסת מהודקת יותר אוכל לחיות בשלום עם המשקל העודף שלי, ויתכן שזה נכון אבל זו בטח לא סיבה לא להסתפר קצר, כפי שאני מתה לעשות כבר שנים ולא עושה. הספר האחרון שביקשתי ממנו לקצר לי את השיער, אגב, סרב לעשות זאת כי אני שמנה וזה לא יחמיא לי. אז זהו שלא.

אני רחוקה מלהיות השמנה היחידה מעל גיל 30 ששומעת שלל רמיזות בנוגע לנטיותיה המיניות. שלא לדבר על שמנות רווקות בנות יותר משלושים שלבלוג שלהן קוראים יוצאת מהארון, למען הטריפל שם. אם את שמנה ולא נשואה, יתכנו לכך אחד משני הסברים - שאף אחד לא רוצה אותך או שאת לא בקטע של גברים. אנשים שאשכרה מכירים אותי, נוטים לרב לחשוב על האפשרות השניה כי אני טיפוס די סימפטי אז לא סביר שאףאחד לא רוצה אותי, שלא לדבר על זה שאני תמיד מוקפת חברות שמנשקות ומחבקות אותי. אז מסתבר שאני לסבית. בכל פעם שרומזים או אומרים לי את זה אני כועסת נורא, וזה גורם לי להרגיש כמו חרא של בנאדם (כי רק חרא של בנאדם חושב שלהיות לסבית זה רע). אבל מרתיח אותי שחושבים שאני משהו שאני לא כך שאני גם נבוכה, גם נעלבת, גם כועסת וגם מרגישה אשמה על זה שאני מרגישה את כל אלה.

אני לשמחתי לא נתקלת בשאלה הזו, כי עם הגזרה שלי אני נראית הרה בעיקר בירכיים, בזרוע העליונה ו(כמובן)בסנטרים. אבל יש לי המון חברות שאוכלות את החרא הזה לארוחת בוקר צהרים וערב לפחות פעמיים בחודש. באירועים משפחתיים, כשהן אוספות את הילד מהגן, ברחוב, במעלית, בעבודה. ההרגל התמוה והחצוף של אנשים לגעת ללא רשות בבטן התפוחה של נשים שהם כן או לא מכירים מרתיח את דמי כשהן באמת הרות, ועל אחת כמה וכמה כשהן סתם שמנות. המרחב האישי של כל אדם הוא מקודש ולא חודרים אליו בלי רשות ואין שום הצדקה לתחוב את אפך ברחם של מי שלא תהיה. יתכן שהיא סתם שמנה ותעלב ממך, יתכן שהיא שמרנית ולא מעוניינת להודות בפני העולם שקיימה יחסי מין, יתכן שהיא לא רוצה בהריון, יתכן שההריון מסוכן עבורה ועבור הילד ויתכן שהיא סתם לא מעוניינת לשתף אותך בחייה הפרטיים. אז למעשה הנושא כאן הוא גבולות באופן כללי, ולא בענייני שומן בלבד. מה עוד חדש.

שיתוף, לתפיסתי, הוא ההפך מבושה. זו אחת הסיבות שפתחתי את השבלוג הזה מלכתחילה. עם זאת, אני כותבת את זה עם דמעות בעינים. אם גם אתן מתמודדות עם גשם של בולשיט ותפיסות מוטעות שנובע מעודף המשקל שלכן, אני מזמינה אתכן לפרוק אותו כאן. נבכה קצת ביחד ואז נלך לדרכנו קלות יותר.