אתמול למדתי משהו מענין. מסתבר שמלכות ומלכי דרמה ובריונים למיניהם עושים את זה בסופו של דבר (יהיו שורשי הבעיה אשר יהיו) כי הם מכורים לאדרנלין שזורם להם בגוף כשהם יוצרים כאוס סביבם. בדיוק כמו ספורטאי אקסטרים למיניהם, הם מרגישים במיטבם כשהכל סביבם מתפרק. מעולם לא חשבתי על זה ככה, וזה באמת מסביר הרבה דברים. אני רואה את זה בהתנהגות שלי לפעמים ואני רואה את זה באחרים.
הרשת והיקום מלאים בריונים. באינטרנט קוראים להם טרולים. חיים של טרול הם קלים ונחמדים כי הוא יכול להיות בריון מרושע וחסר גבולות תחת מסווה ה"אנונימיות" כביכול שהרשת מספקת גם אם במציאות מדובר בחצי תולעת שמפחדת לצייץ בקול רם אם נושפים עליה. מדהים איך אנחנו מתמכרים לתחושת הריגוש המלאכותית שהגוף שלנו בעצמו מייצר. אין ספק שהאדם הוא יצור מופלא.
והיצור המופלא הזה מגיע במגוון גדלים וצורות וככזה חשוף מסביב לשעון לדיונים בלתי פוסקים על איך אפשר לשנות, להסוות ולשפר את מבנה גופו. והאינטרנט, כדרכו של עולם שהמציא את הטרול, טוחן את הנושא 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. תעשיות שלמות מבוססות על הפחד שלנו שאנחנו לא טובים או יפים מספיק ומאכילות אותנו ישירות ובעקיפין בעוד ועוד מהפחד הזה ואנחנו אוכלים ואוכלים. הדיבור הנשי ספוג בדיבורים על דיאטות. מגזיני נשים מקוונים דנים בנושא ללא הפסקה כאילו זה הנושא הראשי שמטריד נשים, והמפחיד הוא שזה די נכון. במקום לדבר על הבריאות שלנו, על הקריירה שלנו, על הבחירות שלנו, על המשפחה שלנו אנחנו מדברות על איך שאנחנו נראות. יוטיוב דולפת סרטונים של ילדות בנות 12 שמראות מה הן קנו היום ברשתות האיפור הישראליות הזולות. לראות ולהקיא.
קבלה עצמית היא אתגר שיכול לקחת חיים שלמים, ולעתים קרובות מדי נותר מחוץ להשג ידינו. הרבה אנשים שמנים (תהיה ההגדרה שלכם לשמניםאשר תהיה) הם כאלה בגלל הפרעה פיזית, הפרעת אכילה ואינספור סיבות אחרות. בשביל האנשים האלה דיבור על דיאטה יכול להוות טריגר (כלומר לעורר תגובה רגשית חריפה). בשביל הרבה אחרים זה יכול להיות סתם מכאיב או פוגע. ובשביל המוני אחרים זה פשוט משעמם.
יש כל כך הרבה תפיסות מוטעות בנוגע לשמנים, לעזאזל אפילו הרופאים שלנולוקים בהן, למרות שיש אינסוף מחקרים שמפריכים טענות קלסיות נגד השמנה (הידעתם שהמגמה הרפואית המודרנית היא שאנשים שמנים חולים בסכרת פחות מרזים? שמחקרים מראים ששמנים שורדים דיאליזה והתקפי לב יותר מרזים?). לי אישית נמאס לשמוע נשים מדברות על זה. ונמאס לי לשמוע את עצמי מדברת על זה, מספיק לי לשמוע את עצמי חושבת על זה. אבל הכי נמאס לי לקרוא מאמרים סוג נ שנכתבו בידי אנשים שאינם מקצוענים ומעודדים אותי לאכול לפי דיאטה טרנדית זו או אחרת.
מה גם שכבלוגרית שמנה מצפים ממני לכל מיני דברים - לרדת על ניתוח שרוול, להמליץ על ניתוחי שרוול, לעבור בעצמי ניתוח שרוול, להיות טבעונית, להיות צמחונית, להיות עצמונית, לאכול רק נקניקים ורק בימי שני ורק עם חרדל דיז'ון ורק בנוכחות כומר ונימיה. מצפים ממני לתמוך ולאהוב כל ידוענית או בלוגרית שמנה ולשנוא את הרזות. כל מיני יחצני דיאטה פונים אלי פעם בשבועיים בהצעות שאפשר לסרב להן, כדי שאקדם את שיטת ההרזיה שלהם בבלוג. אז זהו, שלא.
בבלוג הזה לא מדברים על דיאטות. לא בוכים על חלב שנשפך ונאגר בתאי השומן שלנו, לא מבקרים אנשים על מבנה גופם ובטח שלא מבקרים אותי, כי אני בעלת הבית ואני מסרבת לקדם את התעשיה שמנסה לרושש אותי.
אז מה כן, אתם שואלים? כן מבקרים את התעשיה שמעודדת אותנו להיות כאלה, כן מהללים את אלה שחיים כמו שהם רוצים ולפי החוקים שהם קובעים לעצמם, כן מוצאים דרכים אופנתיות לבטא את עצמנו, כן מעודדים שיח נשי תומך וכן מעודדים העצמה אישית שמגיעה בכל הצורות והגדלים. כלומר, בדיוק אותו הדבר כמו תמיד רק שמעכשיו אני מודיעה רשמית שהסבלנות שלי לנושאי דיאטה היא אפס, ודיונים בנושא יטופלו בהתאם.
אני באמת חושבת שאם הייתי הייתי מתרגמת את התג הזהלעברית הייתי כותבת עזבו אותי באמא שלכם. זה נשמע יותר לענין, ויש סיכוי שאפילו טרולים יבינו את זה (וחזרזירים יעופו כמו מלאכים ותחש עם גדי ירבץ. על הצלחת שלי). זה כמו לתלות על עצמכם שלט קחו את הדרמה שלכם למקום אחר.
ואם מישהו, חבר או זר, מציק לכם בדיבורי דיאטה לא לענין פשוט תגידושאתם לא מעוניינים לדון בענייני סקס, פוליטיקה, דת ודיאטה. זה אמור להשתיק אותם.